"הנכבש הופך לכובש": השתנות היחסים בין אנגולה לפורטוגל במאה ה-21

מה הדבר הראשון שעולה בראשכם כאשר אתם חושבים על יחסי אפריקה ואירופה? סביר להניח שמושגים כמו קולוניאליזם, עבדות או סחר עבדים יהיו הדברים הראשונים שיצוצו – ובצדק. בהיסטוריה הקצרה של הכיבוש הישיר של אירופה ביבשת אפריקה, כמעט 70 שנה בצורה פורמלית, הצליח המערב להטביע את חותמו על היבשת באופן שניכר עד עצם היום הזה. אפריקה מנוצלת, אירופה מנצלת; יחסי הכוחות ברורים.

המחקר של לימודי אפריקה מאתגר מאז ומעולם את אלה הלומדים אותו: צורות התבוננות חדשות על העולם, פרספקטיבות אחרות על התרבות המערבית אותה חשבנו שהכרנו היטב, ובעיקר נקודת מבט שונה על המקום בו אנחנו חיים – כזו הבוחנת את עצמנו מתוך המקום של האחר. הטקסט הזה מבקש לאתגר אתכם, ואת נקודת המבט שלנו על יחסי אפריקה ואירופה, בדיוק כמו הלימודים הללו: הוא מבוסס על התחלה של מחקר שערכתי בחצי השנה האחרונה, במסגרת לימודיי בחוג, שעסק באופן המרתק שמערכת היחסים בין אנגולה לפורטוגל (קולוניה לשעבר ומושבת אם) השתנתה בשבע השנים האחרונות.

עד כמה היא השתנתה? בעקבות המשבר הכלכלי שפוקד את פורטוגל בשנים האחרונות, לצד העושר ההולך וגדל בקרב אליטה צרה של אנשי עסקים אנגוליים המקורבים למשטר במדינה, המחקר שלי התבסס על הטענה הפשוטה הבאה: בשנים האחרונות ידה של אנגולה על העליונה. ידה על העליונה בפן הכלכלי, אולם כאשר הידיים הכלכליות משפיעות על עמדות מפתח, כמו בתחום התקשורת בפורטוגל למשל, וממש כמו אצלנו כאשר לשיקולי המערכת של גופי תקשורת נכנסים האינטרסים של בעלי הון, לפן הכלכלי מצטרפת גם עליונות נוספת, פוליטית.

רקע

כדי להתחיל ולדבר על פורטוגל ואנגולה של היום, אנחנו צריכים לחזור שתי מאות אחורה, לתקופת סחר העבדים וההתחלה של ההשתקעות הפורטוגלית באנגולה. אחד ממושגי היסוד בהיסטוריה הזו הוא "לוסוטרופיקליזם", מונח אשר ביקש להציג את פורטוגל כמעין אומה ייחודית שדרך הקולוניאליזם היא יוצרת מתווה של חברה רב-גזעית וכן שוויוניות – ובכך היא שונה מהשחקניות האחרות ו"הגזעניות" במשחק הקולוניאלי, כמו צרפת ובריטניה. החזון הרב גזעי הזה הקנה לממסד את הצידוק המוסרי להשתקע באנגולה, ולייסד בה התיישבות לבנה כחלק מהחזון הזה.

ההתחלה של ההשתקעות הפורטוגלית באנגולה, אי שם במאה ה-16,  יכולה לסמל יותר מכל את הקשיים שעתידים לבוא עד לאמצע המאה העשרים. כלכלת פורטוגל הייתה מבוססת ברובה על ההכנסות הרבות מסחר העבדים, וסיומו בשנת 1761 פגע בה אנושות: היא הפכה, עד היום בעצם, למדינה שנעה באופן מתמיד בין משבר, כמעט משבר, או קטסטרופה כלכלית, מה שגם הקשה על מימוש החזון הפורטוגלי באנגולה.

על הקושי הרב במימוש החזון הקולוניאלי באנגולה אפשר ללמוד מכינויים שהודבקו לה ("White man's grave"), וכן מנתונים סטטיסטיים המתארים אחוז תמותה גבוה של לבנים. סקר אוכלוסין שנערך ב1851, לדוגמא, הצביע על תמותה של 141 מתוך ה-830 לבנים שחיו באנגולה באותה תקופה.

הדימוי השלילי שהוצמד להתיישבות הפורטוגלית באנגולה חייב את המדינה להביא אליה מתיישבים, גם אם שלא ברצון. "דגרדדוס" ("אסירים" בשפה הפורטוגזית), פושעים בפורטוגל שנשפטו לעבירות שונות ונגזרה עליהם גלות מהמדינה שלהם, החלו להגיע לגלות באנגולה.

עד לשנת 1930 הדגרדדוס היו הרוב מבין המתיישבים הלבנים באנגולה, מה שהרחיק עוד יותר את "המתיישבים החופשיים" שהעדיפו לחפש את עצמם במקומות אחרים כמו ברזיל, ארצות הברית, וארגנטינה. הממשל הפורטוגלי התבסס על האוכלוסייה החלשה הזו, חסרת השכלה וכלים לממש את החזון הלוסוטרופיקלי, וגם ניסיונות לייצר כסף עבור מדינת האם דרך "מושבות עונשין חקלאיות" לא צלחו. בעיניים פורטוגליות נראתה אנגולה כביתם של פושעים שנשפטו על עבירות כמו רצח ואונס, וכמושבת פרא המכילה בעיקר חיות ומיני חרקים – דימוי אירופאי טיפוסי על אפריקה במאה ה-19.

מדיניות יישוב הדגרדדוס בוטלה לחלוטין רק בשנת 1954, אולם המפנה החל עוד לפני כן עם נפילת הרפובליקה הראשונה של פורטוגל (1926) ועלייתו של אנטוניו סלזאר לשלטון, שביקש ליישב את הדגרדדוס בחזרה בפורטוגל. מאמצע המאה העשרים החלו הפורטוגלים להגיע בהמוניהם לאנגולה, והם החלו לאייש את המשרות הרווחיות בערים הגדולות של אנגולה, אולם חלקם הגדול גם עבד בעבודות זמניות שלא דורשות כישורים מיוחדים. עשיית כסף ושליחתו למשפחה הביתה, כמו כל קהילת מתיישבים או מהגרים, הייתה הדבר שעניין אותם יותר מכל חזון מוסרי כזה או אחר של הממשל בפורטוגל.

כדי ללמוד עד כמה האוכלוסייה הפורטוגלית באנגולה הייתה נטולת כל רוח "לוסוטרופיקלית" ניתן ללמוד מהאנקדוטה המשעשעת הבאה. כאשר עיתונאי של העיתון "וושינגטון פוסט" ביקש בשנת 1971 לראיין אפריקאי בעמדות מפתח בממשל או בסקטור העסקי של אנגולה, תגובתו של מנהל משרד המידע והתיירות האנגולי הייתה כך: "לצערי הרב, הוא עזב בשבוע שעבר".

עושר אנגולי, עוני פורטוגלי

זה הרגע בסיפור שלנו בו אנחנו מגלים עד כמה היוצרות התחלפו, מ"מושבת הפרא" האנגולית של המאה ה19 למקום המקלט של פורטוגלים במאה ה-21. אנגולה קיבלה את העצמאות שלה בשנת 1975, ועם סיום מלחמת האזרחים בשנת 2002 היא חווה צמיחה כלכלית הולכת ומתמידה. פורטוגל, מנגד, חווה בשבע השנים האחרונות משבר כלכלי קשה מנשוא: היא נעזרת בחבילות סיוע (78 מיליארד שקלים מהאיחוד האירופי בשנת 2011), ונכון לשנת 2012 צופים כלכלנים שהחוב הלאומי שלה יזנק לכדי 124% מהתוצא הגולמי (GDP) שלה.

הנתונים על האבטלה בפורטוגל, נכון למאי 2013, הם לא פחות ממדהימים: 17% אבטלה בקרב כלל האוכלוסייה, ולא פחות מ-42% אבטלה בקרב צעירים מתחת לגיל 25. כלומר, במילים אחרות, לצעירים ואקדמאים בפורטוגל אין ממש עתיד בימים אלה. במציאות הכלכלית הקשה של פורטוגל יכול מהנדס בניין להשתכר במדינה 900 יורו בחודש – אם יבחר לעבור לאנגולה, בה נוכחת תנופת בנייה ומסחר משגשג, הוא יוכל להשתכר פי ארבעה.

קצב הצמיחה של הכלכלה האנגולית, מנגד, מוערך נכון לשנת 2011 ב7.8% בשנה. הכלכלה במדינה, שהעושר הגדול שלה מבוסס בעיקר על נפט ויהלומים, מושכת אליה בשנים האחרונות מספר הולך וגדל של פורטוגלים. אחוז האבטלה באנגולה גבוה במיוחד (27%) אולם מתיישבים אירופאים שמגיעים למדינה נוהגים לנצל את הצמיחה האנגולית כדי לעבוד ולשלוח כסף הביתה: בין 2007 ל-2008 נרשמו 45 אלף אזרחים פורטוגלים כאזרחי אנגולה, ושנה לאחר מכן המספר זינק ל-92,000 שנרשמו בכל השנה. לא פחות מ-121 אלף פורטוגלים היגרו לאנגולה בשנת 2012.שיעור האנגולים בפורטוגל, לעומת זאת, ירד בעשור האחרון ב-27%.

אחרי "הפצצה הדמוגרפית" הזאת, צריך רגע לעצור ולהכניס את הנתונים הללו לתוך תמה מרכזית שעוסקת במחקר על הגירה: הגירה נעשית, תמיד, ממקום של חוסר לעבר מקום של עושר. העלייה בשיעור הפורטוגלים באנגולה, לצד הירידה בכמות האנגולים בפורטוגל, מעידה על כך שבעיניים פורטוגליות אנגולה היא כיום מדינה של עושר והזדמנויות כלכליות רבות יותר לעומת מדינת האם ביבשת אירופה.

בפרספקטיבה האנגולית ההגירה הפורטוגלית לא תמיד מתקבלת בשלווה. אחוז האבטלה הגבוה, בניגוד גמור לצמיחה ההולכת וגדלה של הכלכלה, מעיד על כך שהעושר לא מחלחל למטה אלא נשאר בידי אליטה צרה של אנשי עסקים ובעלי הון – אליה נגיע מאוחר יותר. שקיפות והנגשת מידע הם שתי בשורות חשובות שעדיין לא הגיעו לאנגולה, ולכן לא ניתן לחקור את מאפייניהם של המהגרים לאנגולה בעומק מעמיק, אבל בזהירות רבה אפשר להגיד שני דברים: קודם כל, שמרבית המהגרים הם צעירים בני 25 ל-29, וכן שבמיניהם יש אחוז גבוה יחסית של "Unskilled Labours", פורטוגלים ללא הכשרה מקצועית או אקדמית. מכאן גם החשש הגובר באנגולה שההגירה למדינה לאו דווקא משרתת את המטרות הנכונות.

הבורז'ואה האנגולית בפורטוגל

בשלב הזה, אני מקווה, אפשר להתחיל ולהבין עד כמה השתנו היחסים בין שתי המדינות בשבע השנים האחרונות. אולם "הגירה הפוכה" לבדה לא יכולה להעיד על השתנות יחסים, וכדי ללמוד על הדומיננטיות האנגולית צריך להתייחס להיבט העסקי-כלכלי: אנשי העסקים האנגולים שמשקיעים ומשתקעים בפורטוגל.

קודם כל, לנתונים היבשים והברורים: השקעות ההון של אנשי עסקים אנגולים צמחו פי 35 בעשור האחרון, ומרביתן הן בתחומי הבנקאות והנפט, וכן בעוצמות מעט יותר נמוכות בשוק התקשורת. אנשי עסקים אנגולים שולטים כיום על 2 מיליארד דולר, המהווים ארבעה אחוזים מסך שוויין של החברות הפורטוגליות הנסחרות בבורסה הפורטוגלית.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר, שמדגימה יותר מכל את יחסי ה"הון שלטון" באנגולה, היא בתו של ראש הממשלה אדוארסו דוס סנטוס, איזבל. היא ניצלה את החולשה של הכלכלה הפורטוגלית כדי לקנות את הבנק הפורטוגלי Banco תמורת 58 מיליון שקלים, כחמישית מהשווי המקורי של הבנק. לפנינו הדוגמא הראשונה לאופן בו אנגולים מנצלים כיום את פורטוגל, אולם גם לרווח שפורטוגל מניבה מכך: קרן המטבע הבינלאומית התנתה את חבילת סיוע לכלכלה הפורטוגלית במכירת הבנק – אותו דוס סנטוס קנתה. בכך, היא למעשה הצילה את פורטוגל ממשבר כלכלי גדול אף יותר.

עוד נתון שמעיד על השתנות היחסים באספקט הכלכלי: עד לשנת 2011 עמדו ההשקעות האנגוליות בפורטוגל על לא יותר מ130 מיליון אירו, וההשקעות הפורטוגליות באנגולה היו גדולות בהרבה. משנת 2007, לצד ירידה בהשקעות הפורטוגליות, ההשקעות האנגוליות עולות – עד שבשנת 2011 ההשקעות של שתי המדינות כמעט שוות! (350 מיליון אירו של השקעות אנגוליות בפורטוגל, 400 מיליון אירו של השקעות פורטוגליות באנגולה)

מלבד הבנק, איזבל דוס סנטוס מיזגה לאחרונה שתי חברות מולטימדיה וטלפונים סלולריים כדי ליצור את תאגיד התקשורת השני בגודלו בפורטוגל. היא מחזיקה גם באחוזים נכבדים ב"זון אופטימוס" ספקית הכבלים הגדולה ביותר במדינה. Millennium BCP, הבנק הפרטי הגדול ביותר בפורטוגל, נשלט כיום על ידי חברת הדלק האנגולית סונאנגול – השנייה בתחום הדלק באפריקה, אשר שולטת גם על שוק הדלק בפורטוגל: ביחד עם חברת השקעות אנגולית מחזיקה סונאנגול ב-45% בחברת הדלק הלאומית במדינה.

דפוס הפעילות של בעלי ההון האנגולים הוא קבוע, וידוע. רובם עשו את הונם הודות למערכת יחסים קרובה עם אדוארדו דוס סנטוס, ובמרבית המקרים גם פעילותם מעוררת חשד לשחיתות והליכים לא כשרים באנגולה. דוגמא לכך היא דו"ח של "Human Rights Watch" מאפריל 2012, אשר העיד על כך שאבדו עקבותיהם של 32 מיליארד דולר מהכנסות המדינה שוק הנפט המקומי – רבע מהתמ"ג האנגולי.

הפורטוגלים סותמים את האף

גם אם אתה מושחת, ואם יש לך מספיק כסף, האף הפורטוגלי ייסתם – רק שתשקיע, רק שתמשיך לקנות. מקרה הבחן המפורסם ביותר שעוסק בבעלי ההון האנגולים התרחש לפני מספר שנים, כאשר עיתון פורטוגלי הדליף ידיעה על חקירה שמתנהלת נגד בכירים אנגוליים הפועלים בפורטוגל בחשד למרמה והלבנת הון: גנרל קופלינה, שר בכיר בממשלה האנגולית, המנכ"ל לשעבר של חברת סונאנגול, ראש המודיעין האנגולי, וכן יועץ התקשורת בדימוס של דוס סנטוס.

התגובה של אדוארדו דוס סנטוס לימדה יותר מכל על השימוש המושכל שהוא עושה בתקשורת: הוא הגיב על החקירה בזעם, ובתחילת אוקטובר האחרון אף הצהיר ש"היחסים האסטרטגיים שלנו עם פורטוגל הסתיימו". התגובה הפורטוגלית להצהרות הללו לימדה על הצורך הגדול של פורטוגל באנגולה: בראיון לתחנת רדיו אנגולית התנצל שר החוץ הפורטוגלי רוי מצ'טה על החקירה, וטען שהיא הייתה טעות מצערת וחוסר הבנה. אז למה פורטוגל החליטה לסיים את החקירה ולסתום את האף? כנראה שעידוד ההשקעה האנגולית חשוב לה יותר ממיגור השחיתות בעמדות מפתח בעולם העסקים בפורטוגל.

דוס סנטוס עושה שימוש מושכל בתקשורת, אולם גם התקשורת עצמה לוקחת תפקיד ביצירת התודעה ש"אנגולה שולטת על פורטוגל". הכותרת הזו, מתוך אתר ה-BBC בנובמבר 2011, מדברת בעד עצמה

מקרה הבוחן הבא מציג לא רק את סתימת האף האנגולית, אלא גם את סתימת הפיות: האליטה האנגולית מצליחה להגדיר את הגבולות של השיח התקשורתי, ואף לקבוע את הכללים בו. כמו שאצלנו ערוצי תקשורת נרתעים מלבקר פומבית את בעלי ההון שידם בכול, כמו נוחי דנקנר, בפורטוגל המצה לא שונה.

בשנת 2012 שידרה תחנת הטלוויזיה הממלכתית של פורטוגלית סידרה של תכניות שצולמו באנגולה ועסקו ביחסי אנגולה ופורטוגל. האג'נדה שהוצגה שם הייתה ממסדית: הוצגו אנשי העסקים הפורטוגלים ששותפים בחברות אנגוליות, וכן כתבות פרופיל שהציגו את הצד היפה של בכירי המשטר האנגולי. המסגור בתכניות האלה הדגיש את היותה של אנגולה אחד הכוחות העולים בעולם, ואת סיפור ההצלחה שלה, אבל סיפורים כמו שלטון היחיד של דוס סנטוס מאז 1979 והיעדר חופש הביטוי במדינה הודרו מהתכנית. כאשר סופר ועיתונאי פורטוגלי ביקר את הדברים שהוצגו בתכנית הרדיו השבועית שלו, בתחנת הרדיו הממלכתית של פורטוגל, הוא פוטר לאחר כשבוע מעבודתו.

כמו בסיפור החקירה הפורטוגלית ובאינספור מקרים נוספים, אנחנו רואים כיצד הדומיננטיות האנגולית בפן הכלכלי עוברת גם לדומיננטיות פוליטית, וכן במובן מסוים גם של דומיננטיות תרבותית. איזה מסר מועבר בטלוויזיה הממלכתית של פורטוגל? כל מסר שיחזק את המשטר הנוכחי באנגולה ויפאר את שמו.

איך קוראים לזה?

השאלה הגדולה ביותר בחקר היחסים המשתנים בין אנגולה לפורטוגל היא איך לקרוא לדבר המוזר הזה. למיטב ידיעתי לא קיים מקרה דומה בהיסטוריה, והאופן בו אנגולים מנצלים את המשבר בפורטוגל הוא חריג ויוצא דופן. אז איך לקרוא לזה? התקשורת העולמית עסקה בסוגיה לא מעט, ולא פעם כינתה את התופעה כ"Role Reversal", היפוך תפקידים.

"האם אנגולה מחליפה את סין כיצאנית העיקרית לפורטוגל?" – כתבת וידאו בנושא:

הקושי בלקרוא לתינוק בשמו, שם כלשהו, הוא בעיקר בגלל שמדובר בתופעה חדשה שעדיין נמצאת בהתפתחות – שרק הולכת וגוברת. היפוך תפקידים משמעו שמתקיים קולוניאליזם הפוך. האמנם? מושג שכזה מעולם לא נחקר באקדמיה, אבל יכול מאוד להיות שמקרה הבוחן הזה יוליד אותו. התגברותה של הדומיננטיות המחשבתית, ושליטה אנגולית על התרבות והשיח בפורטוגל, תוכל להעיד על היפוך תפקידים מלא שכזה.

עד אז, אנחנו נשארים עם משהו היברידי, מוזר, שלא ברור עדיין איך לקרוא לו. מה שבטוח הוא שכל עוד מחירי הנפט והיהלומים, עליהם מתבססת הכלכלה באנגולה, יישארו ברמתם הנוכחית, אנחנו צפויים להתגברות של הדומיננטיות האנגולית על פורטוגל – שרחוקה מאוד מיציאה מהמשבר העמוק בו היא נמצאת. משפט אחד, של העיתונאי הפורטוגלי סלסה פליפה אשר הוציא ספר בנושא בשם "הכוח האנגולי בפורטוגל", יכול לסכם את התהליך הזה ואת מה שיקרה בסופו: "The colonized is becoming the colonizer".