ממיסיסיפי ועד מאלי: מסעותיה המוזיקליים של משפחת פארקה טורה

אופיר בלום

אלבומים משותפים של מוזיקאים ממערב אפריקה ומוזיקאים מארה"ב ואירופה אינם דבר חדש.למעשה, בשנים האחרונות שיתופי פעולה מסוג זה רק הולכים ומתרבים: מדן אורבך וה-Black Keys שהפיקו אלבומים לבומבינו ועד לאלבום האחרון של אמאדו ומירים, בין השאר עם מאנו צ'או. נראה שבעשור האחרון הרצון ליצור פיוז'ן בין תרבויות נמצא יותר מתמיד בקדמת הבמה של "מוזיקת העולם", וכך זה תמיד מרתק לראות לאן הפיוז'ן הזה יוביל ומי מוביל אותו, ובעיקר לאיזה כיוון הוא ימשוך את האוזן.

וייה פארקה טורה וג'וליה אסטרין

וייה פארקה טורה וג'וליה אסטרלין

בכל הקשור למוזיקה ממערב אפריקה במוזיקה המערבית, משפחת פרקה טורה היא מהחלוצות בתחום. האלבום חדש לבן המשפחה Vieux Farka Toure הוא הזדמנות טובה לשחזר את השושלת המפוארת של המשפחה ואת שיתופי הפעולה שלהם. האלבום החדש של וייה משלב לראשונה סגנון הרוק הטוארגי שאפיין את הקריירה של ויה ושאביו – Ali Farka Toure  היה מהחלוצים שלו, עם סגנון פולק וג'אז אותה מספקת ג'וליה אסטרלין, זמרת צעירה ויחסית אלמונית שעד עתה בקריירה שלה התעסקה יותר עם מוזיקה מעט יותר אלקטרונית ושילבה מכונת לופים עם כלים אורגנים – וכעת קפצה לשורה הראשונה עם אחד הגיטריסטים המרתקים ביותר במאלי.

על פי רוב, השפעות מבחוץ הן חלק מהדי-אן-איי של המוזיקה ממאלי. נהוג למתוח  קו ישיר הן במחקר והן בפרקטיקה בין הבלוז בצפון אמריקה למוזיקת הפולק של מאלי. בסך הכול לא מדובר בחיבור שקשה לעשות ברגע שקולטים את הנקודות המקבילות – צלילי גיטרות כמעט זהים, מבנים מלודיים דומים, וכן הרקע ההיסטורי הלא-פשוט של תקופת העבדות והשלכותיה. השפעות אלה אינן רק סבירות, הן גם בלתי נמנעות. הן החלו עוד הרבה לפני שפארקה טורה הפכה לאחת המשפחות החשובות בהיסטוריה של מאלי (כלומר הרבה לפני שמאלי הפכה למדינה עצמאית, בשנת 1960), והן אינן מוגבלות רק לקשרים בין מוזיקת פולק מליאנית לבלוז  – אלא גם לעוד סגנונות רבים אשר הושפעו מאזורים שונים לגמרי ברחבי היבשת.

דוגמא מוצלחת להשפעות השונות על המוזיקה במאלי היא אלבומי השת"פ של משפחת פארקה טורה.חוץ מהחיבור בין בלוז לפולק במאלי, הם מדגימים גם חיבורים לרגאיי ולמוזיקה מצפון אפריקה והמזרח התיכון. סקירה של חלק מאותם אלבומים שיצאו במהלך השנים תוכיח זאת.

Ali Farka Toure & Ry Cooder – Talking Timbuktu 1994

2
נתחיל כמובן בהתחלה. עלי פארקה טורה כבר היה שם דבר עולמי בשנת 1992, כשמאחוריו שני עשורים של עשייה מוזיקלית ומוניטין של גיטריסט ייחודי שמייצג את נקודת החיבור בין בלוז לפולק אפריקאי. רי קודר לא היה אז גיטריסט אלמוני אלא נגן נודע, למעשה הרבה יותר מפארקה טורה, ככל שהיה מדובר בטכניקה על הגיטרה .השניים בני אותו גיל כמעט, לקודר יש קצת יותר ותק בעשייה מוזיקלית. שיתופי פעולה לא היו זרים לקודר, אדרבא, הוא לכד את תשומת לבם של מאזינים בארצות הברית באחד האלבומים של קפטן ביפארט שבהם השתתף, וכמו פארקה טורה, הוא הוציא אלבומי סולו רבים החל משנות השבעים. כיצד, אם כן נפגשו דרכיהם של שני גיטריסטים מחוננים לכדי אלבום שהוא נקודת מפגש כל כך חשובה?

התשובה היא קודר והניינטיז. במחצית הראשונה של שנות התשעים קודר החל לתת ביטוי רב יותר להשפעות שספג ממוזיקה הודית ואפריקאית. "Talking Timbaktu"  הוא אולי האלבום הידוע ביותר שיצא תחת השפעות אלה אבל ממש לא היחיד. עוד לפני יציאת האלבום החל קודר לעשות שימוש רב יותר בכלי הקשה שונים באלבומים שלו, כלי מיתר הודיים ואף עבד עם הרכב של זמרי גרון מונגולים על פסקול לסרט. בקיצור, ההתפרצות של מה שנקרא אז (ולצערי גם היום) "מוזיקת עולם" אל תוך המוזיקה העכשווית במערב נתנה לקודר את החופש לחקור סגנות מוזיקליים שונים בעולם ולהתחבר עם עוד ועוד אמנים.

בנקודת הזמן הזו נכנס לתמונה עלי פארקה טורה, שכאמור כבר זכה עוד קודם להתעניינות במערב. פארקה טורה מנגן באלבום על גיטרה וכן שר בלא פחות מאחת עשרה שפות וחמישה כלים שונים, והתוצאה היא מחקר מרהיב על התפר המוזיקלי בין מאלי לדרום ארצות הברית – אפשר לשמוע את זה במיוחד בקטעים כמו Gomni, Amandrai וכמובן Diaraby.

האלבום זכה להצלחה מרשימה בהחלט והביא לעלי ולקודר הכרה עולמית ופרסי גראמי. משום מה, זה לא גרם לאף אחד מהם להכות בברזל בעודו חם, ויעברו עוד אחת עשרה שנים עד שהשניים יחזרו לשיתוף פעולה שני ואחרון שלהם באלבום "In the Heart of the Moon", עם נגן הקורה העילאי Toumani Diabaté.

Ali Farka Toure & Corey Haris  – Missisippi To Mali 2003

3
נקפוץ בזמן תשע שנים קדימה, לתקופה שבה המוניטין של עלי המשיך לצמוח, והוא הפך מכוכב בשמי מאלי ואליל מקומי לאגדה חיה בכל העולם. נראה שכשהאלבום הזה הוקלט, סרטן העצמות שהכריע את עלי שלוש שנים מאוחר יותר כבר קינן בו, כך שזה היה למעשה אחד האלבומים האחרונים שהוא הוציא. אם מטרת האלבום הקודם הייתה לעמוד על הקשר בין בלוז אפריקאי לבלוז אמריקאי, הפעם נחקר הקשר בין בלוז אפריקאי לרגאיי.

קורי האריס החל לזרוח בסצנת הבלוז במיסיסיפי בערך באותו זמן שפארקה טורה וקודר הוציאו את Talking Timbaktu עשר שנים קודם – וגם הוא, כמו קודר, התעמק במוזיקה שלו בקשר בין בלוז אמריקאי (אקוסטי בעיקר) והשפעות אפריקאיות. בדומה לקודר, ההשפעות האלה הגיעו בעיקר ממערב אפריקה, אלא שלא כמו קודר, העבודה המוזיקלית של האריס נטתה להבליט את הקשר בין בלוז ורגאיי – וזו הייתה גם הרוח שנשבה מהאלבום.

טכנית, מדובר באלבום בלוז אקוסטי לכל דבר ועניין עם כמה ניסיונות מרתקים לשחזור קלאסיקות – Catfish Blues שהוקלט במקור ב-1941 ע"י רוברט פטווי הוא כנראה הידוע ביותר, וכן Big Road Blues שפותח את האלבום. אפשר בהחלט לשמוע באלבום את הניסיון למתוח קו בין שלוש נקודות: רגאיי, הבלוז של דרום ארה"ב והבלוז של מערב אפריקה. עוצמתו של האלבום וכן החולשה הגדולה שלו נובעים מהניסיון המוזיקלי, אשר אמנם  פותח כאן דלת להשפעות שונות אבל לא עובר בה. עלי כאמור ילך לעולמו שנים ספורות אחר כך, ובנו למרבה הצער לא ימשיך ללכת בדרכי אביו ולשחק עם קווי הדמיון בין הסגנונות המוזיקליים השונים.

Viuex Farka Toure & Idan Richal  – The Tel Aviv Session 2012

4 נקפוץ שוב תשע שנים קדימה. בשנת 2006 עלי הלך לעולמו ובנו וייה פארקה טורה השיק את אלבום הבכורה שלו. כדי להוציא את האלבום היה צריך וייה לקבל את אישורים של האב עלי ושל טומאני דיאבטה – האב כלל לא רצה שהבן ילך בדרכו, אולם בסופו של דבר האישור התקבל והאלבום הושק. מהרגע הראשון היה ברור שהמסורת המוזיקלית של מאלי זורמת בדמו של וייה, ושבאותה נשימה היה גם מודע לאפשרויות המוזיקליות המגוונות והפלוקלוריות שמציעה המאה העשרים ואחת. מיזוג תרבויות זה הביא להשקת אלבום רמיקסים בשם UFOs Over Bamako שיצא ב-2008, והוליד בשנת 2012 את אחד משיתופי הפעולה החשובים ביותר שקרו בארץ עם האמן הישראלי עידן רייכל, שהכניס אלמנטים של מוזיקה אתיופית בפרט ואפריקאית בכלל למיינסטרים. וייה ועידן נפגשו במקרה בגרמניה ובין השניים נקשרו יחסי ידידות ששיאם בשיתוף פעולה מוזיקלי שהשיק עד היום שני אלבומים. "Tel Aviv Sessions" הוא  הראשון שבהם. אי אפשר להכתיר את האלבום הזה כפריצת דרך מוזיקלית של אף אחד מהשניים (במקרה של פארקה טורה, הסאונד נשמע יותר כמו חזרה למקורות של אביו, אחרי אלבום הרמיקסים הקודם) אבל הוא בהחלט תחילתו של מסע מרתק שבודק חיבורים אפשריים בין מערב אפריקה למזרח התיכון. מעניין לבדוק את הקשר הזה יותר לעומק.


Viuex Farka Toure & Julia Estarin – Tourists 2015

שם האלבום בהחלט מתאים לחתום איתו את הרשימה, שעסקה בהיבט מוזיקלי שאני מאוד אוהב לראות ולשמוע – תיירות מוזיקלית. לקחת את המקום והתרבות ממנה הגעת, על כל המטען המוזיקלי שלה, ולשלב בעדינות אלמנטים מתרבות אחרת, שונה לגמרי.
השילוב של ג'וליה אסטריין, זמרת-כותבת שבדרך כלל משתמשת במוזיקה שלה במכונת לופים, אך כאן מסתפקת "רק" במנעד קולי ערב לאוזן עם הגיטרה של פארקה טורה. השילוב הזה יוצר פיוז'ן  מעניין בין ג'אז, בלוז אפריקאי וקצת פולק אירי – ארץ חדשה שפארקה טורה הבן עדיין לא חקר מוזיקלית למיטב ידיעתי. למרות הקטגוריציה הזאת נראה שהאלבום מראה לא רק את המקומות שווייה עדיין לא תייר בהם, אלא בעיקר את המקומות שבהם ביקר. כך, בעוד "I'm Not Done" ו"Took My Brother Down"  לא נשמעים כמו שום דבר ששמעתם קודם, "In The Pines" ו-Apples and Champagne"" הם יותר "מסורתיים" ונשמעים כאילו יצאו היישר מהאלבום של אבא. כמו שעולה מכל אחד מאלבומי השת"פ האלה, נראה שעוד מחכים לנו גילויים מעניינים ומרתקים ולא נותר אלא לאחל לנו שאלבומים כאלה כן יירבו.

קולות מאפריקה שמחה להציג את המיקסטייפ בן חצי שעה עם מיטב השירים מהאלבומים שהזכרנו. תחי משפחת פארקה טורה לדורותיה!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s