BKO Quintet: איחוד מוזיקלי ממאלי בדרך לישראל

האלבום החדש והיחיד למעשה של BKO Quintet עונה על השאלה שחובבי מוזיקה אפריקאית נשאלים לעיתים תכופות: מה יש במוזיקה של מאלי שמושך אליה קהל מעריצים כה גדול, שעוקב אחרי האמנים שלה באדיקות, ובחרדה רבה אחרי האירועים שהם נחלתה מאז ההפיכה הצבאית בשנת 2012? התשובה בקצרה היא האלבום הזה, ובאריכות: האופן המדויק שבו אמנים עכשוויים מפרשים באופן מודרני מוזיקה מסורתית, עתיקת שנים (כפי שראינו בפוסט קודם שפרסמנו על הקורה).

כששפת המנדינקה והמוזיקה המקומית-מסורתית נפגשות עם השפה האנגלית (בשיר שנבחר לאחד מנבחרי השנה של קולות מאפריקה):

"Bamako Today", כמו אלבומים והפקות תוצרת אפריקה רבים ואחרים אשר זוכים לפרסום במערב, הוא תוצר של מפגש בין מערב שהגיע למזרח. כמו Atri N'assouf מאזור אחר אך קרוב של מערב אפריקה, הלהקה והאלבום נוצרו בזכות שהותו של נגן כלי הקשה צרפתי בעיר במאקו. איימריק קרול הגיע למאלי כדי ללמוד את מלאכת התיפוף המקומית, ואיגד את חבורת המוזיקאים אשר ירכיבו את הקווינטט של במאקו.

כדאי להתעכב רגע על ההרכב המוזיקלי של קרול. מעטים המקרים שבהם נוצרת מוזיקה מערב-אפריקאית תוך שיתוף פעולה עם קבוצות אתניות שונות, והדבר נכון במיוחד למאלי, הידועה בשל שיתופי הפעולה הפנימיים הרבים בעולם המוזיקה המסורתית: טומאני דיאבטה ובנו, או שני נגני גריוט מאותה קבוצת המנדינקה – צאצאים ישירים של ממלכת מאלי המפוארת, ועוד. באחד המקרים המפורסמים שבהם התקיים שיתוף פעולה על-אתני במאלי, היו זיקוקים בשמים. זה קרה כשעלי פארקה טורה (בן קבוצת הסונגאי) פגש את טומאני דיאבטה מהמנדינקה, באלבום In The Heart Of Moon משנת 2005:

וגם באלבום Ali And Toumani משנת 2010:

BKO Quintet חוצה גם הוא את המחסומים האתניים של מאלי, ומנסה לחשוף את העושר והגיוון המוזיקלי בארצו. ההרכב כולל שתי קבוצות נגנים מסורתיים שלא נוהגות להיפגש: נגני הגריוט (Jeli) מקבוצת המנדינקה והציידים (Donso) מקבוצת הבמברה. מדובר למעשה בשני סגנונות מוזיקליים שונים, שהמוזיקה שלהם מתנגנת על כלי נגינה וכן סולמות שונים: המוזיקאים הבמבמרים מנגנים על כלי פריטה בעל שישה מיתרים בשם Donson’goni, ואילו אנשי הגריוט מנגנים על הקורה – כלי בעל 21 מיתרים.

יאיר השחר, אתנומוסיקולוג מהאוניברסיטה העברית אשר חוקר את המוזיקה המערב אפריקאית, מוסיף על ההבדלה בין השניים: "הגריוט והג'אלי עוברים בירושה מאב לבן, בעוד שאצל הדונסו אתה יכול להפוך להיות חלק מהקבוצה או לנגן את המוזיקה גם לא באת ממסורת של ציידים". לטענת השחר נראה שעם היווסדותה של מאלי בשנת 1960 מסורת הגריוט של הג'אלי היא זו ששלטה במדינה ובמוסדות התרבות, בדומה למדינות אחרות במערב אפריקה והמוזיקה הפופולרית בשטחן. עד שנות השמונים מסורות הציידים היו בשולי החברה, ואולם זמר דונסו אחד, שאביו היה צייד, פרץ לתודעה העולמית והכניס את תרבות הדונסו למרכז של מאלי. סליף קייטה הפך לאחד האמנים האפריקאים המוכרים ביותר בעולם:

וגם אומו סנגרה, "ציפור השיר של מאלי", ששייכת לזרם הווסולו שמאפיין בעיקר שירת נשים, אולם אליו היא מוסיפה מסורת דונסו שפורצת את המגדר של מסורת זו. האתוס המוזיקלי של הדונסו, דמות הצייד הגיבור שחודר למוזיקה של מאלי, התחלף בנשות דונסו שמדברות גם הן על גבורה ונשענות על אתוס הציידים:

פערי התרבות והמקומות השונים של שתי הקבוצות ניכרים בחברי הלהקה. Fassara Sacko בא ממסורת הגריוט בעוד Nfaly Diakité הוא מציידי הדונסו הכפריים. האחד מנגן באלבום על כלים אלקטרוניים שמאפיינים את העיר, בעוד האחר נוטה למוזיקה המסורתית והאקוסטית. ל- Sacko יש קול מחוספס והוא גם מתפרנס משירה במועדונים בבמאקו, Diakité שר באופן עדין יותר וגם נדרש להופיע בטקסים המסורתיים של הציידים.

אבל למרות ההבדלים, השניים מהווים חלק מהפסיפס המגוון של המוזיקה המאליאנית, מוזיקה מאחדת בעלת חשיבות שקרובה ללבם של אלה האוהבים את המוזיקה של מאלי, כמו כותב שורות אלה. בימים בהם מאלי נחצית לשניים, הצפון נכבש על ידי מליציות אלימות, ויש ניסיונות רבים לפלג את החברה המקומית ולהציגה כשרויה במלחמת אזרחים. BKO Quintet שולחת מסר מחבק שחוצה גבולות אתניים, פוליטיים וגיאוגרפיים במאלי: בין שאתם יושבי העיר או הכפר, בין שמבני הבמברה ובין שהמנדינקה, אפשר לעבוד ביחד וליצור שיתופי פעולה שיפארו את שמה של מאלי בעולם.

BKO Quintet תקיים שתי הופעות במרכז האמנויות עלמא שבזכרון יעקב, ב-4 וכן ב-5 בפברואר (לאירוע בפייסבוק, כרטיסים ניתן לרכוש כאן). לכבוד ההופעה המבורכת של ההרכב המאליאני "קולות מאפריקה" שמחה להציג את אלבום הבכורה של BKO Quintet במלואו:

מודעות פרסומת

רוק לעצמאות: מוזיקה טווארגית במדבר הסהרה

גיטרה חשמלית ובד כחול היו שני הפריטים היחידים שנדרשו לטווארגים כדי לכבוש את כדור הארץ. מאז הזרקור מופנה אליהם, מעל לכל במה אפשרית וברוב פאר והדר: כך למשל קרה השבוע, כאשר להקת Tinariwen השיקה את אלבום ההופעה החיה שלה מפריז, לקול תשואות המעריצים בשלוש יבשות.

פלייליסט של האלבום:

[youtube https://youtu.be/xW5vOElI7Ik]

אבל דווקא כשההופעה נגמרת והאורות כבים, נגלה הפער בין הזוהר שאופף את המוזיקה הזאת במערב לבין חיי הצנע והדלות שמאפיינים את יוצריה, האוכלוסייה הטווארגית שבמדבר הסהרה: נוודים ללא מדינה עצמאית, בשטח מדברי עצום שחוצה שש מדינות שונות (מאלי, אלג'יריה, ניז'ר, בורקינה פאסו, צ'אד ולוב). מיעוט קטן חי גם במרוקו ובתוניסיה, ובסך הכול מונים הטווארגים 1.2 מיליון נפש.

הטווארגים מתפרנסים בעיקר מרעיית צאן, ובעידן שלפני מלחמת העולם השנייה הם נעו בחופשיות רבה במדבר הסהרה ובמערב אפריקה, שתפיסות הגבולות, הלאומיות, והריבונות עדיין לא היו קיימים. העידן הפוסט-מלחמתי הביא את הקולוניאליזם הצרפתי להשליט סדר ולקבוע גבולות באזור, ומה שהיה פעם המולדת והבית המסורתי נחצה וחולק בין כמה מדינות שהפרידו בין הטווארגים בכל מדינה ומדינה.

באופן בלתי נמנע, תפיסת הלאומיות לא איחרה להגיע גם לטווארגים, ואיתה גם הכמיהה למדינה עצמאית, שמוצאת את ביטויה גם במוזיקה הטווארגית. כמיהה זו הובילה לניסיון הפיכה של מורדים טווארגים במאלי זמן קצר לאחר שקיבלה עצמאות, בשנת 1963. ניסיון ההפיכה, שנחל כישלון חרוץ, התבסס על התפיסה הטווארגית שאין כל הבדל בין מאלי החדשה לבין הקולוניאליזם הצרפתי. אביו של סולן להקת טינאריוון, איברהים אג אל-ח'ביב, הוצא להורג באשמת סיוע למורדים. על כך כתב איברהים בשיר "שישים ושלוש", אחד מהשירים הראשונים של הלקה:

"63' כבר חלפה, אבל היא עוד תשוב

אותם ימים לא הותירו אחריהם עקבות

הם רצחו איש זקן ותינוק שזה עתה נולד

הם הסתערו על המרעה וחיסלו את הבקר

63' חלפה, אבל היא עוד תשוב…"

סולן להקת טינאריוון, איברהים אג אלחביב

סולן להקת טינאריוון, איברהים אג אלחביב

[youtube https://youtu.be/zrWkC85NySA]

בינואר 2012, ובעזרת נשקים שהגיעו מלוב לאחר נפילתו של קדאפי, כבשה קבוצה של טווארגים קיצונים ערים בצפון מאלי תוך ניצול אוזלת ידו של הצבא המקומי באזור (התקוממות טווארגית רביעית מאז עצמאותה של מאלי). המחאה העממית כנגד מדיניות הממשל המאלי, שלא סיפק די נשק ותחמושת לצבא בצפון כדי להתמודד עם הקיצונים, הביאה להפיכה צבאיתשהתרחשה במרץ 2012. ההתקוממות הטווארגית רק הגדילה את אוזלת היד של המדינה והמיטה חורבן על צפון מאלי, ובכך סייעה להפיכה הצבאית שהגיעה חודשים ספורים לאחר כמן. כיום מתחלקת השליטה על האזור בין שלוחות "אל קאעידה" ובין עשרות קבוצות של טווארגים, חילונים ופנאטים דתיים. באפריל 2012 הכריזה אחת הקבוצות הטווארגיות, MNLA (National Movement For the Liberation of Azawad), באופן חד-צדדי על הקמת טריטוריה עצמאית בצפון המדינה תחת השם Azawad.

[youtube https://youtu.be/ndPVNNG6r0w]

בחזרה למוזיקה וללהקת טינאריוון. המוזיקה הטווארגית ממעיטה לדבר על יחסי אהבה בין גבר ואישה. זו מוזיקה פוליטית מאוד, ולכן כמו הרבה סגנונות אחרים שמרקידים את האגן אבל מדוברים בשפה זרה – המודעות למילים היא חשובה. המוזיקה הטווארגית כפי שאנחנו מכירים אותה התפתחה בשנות השבעים המאוחרות. בתחילה התאפיינה בגיטרות אקוסטיות, ורק מאוחר יותר הצטרפה הגיטרה החשמלית, אבל מאז ועד היום ביקשה לדבר על דבר אחד בלבד: על חוויית העקירה והגלות ועל הכמיהה למושג בית.

האמנים הטווארגים הראשונים היו צעירים מצפון מאלי וניז'ר שבשל בצורות ורעב נאלצו לנדוד ולחיות  כמהגרים לא חוקיים במדינות שכנות כגון לוב ואלגי'ריה הם כונו "Ishumar", ונודעו במדינות שאליהן היגרו כאנשים מובטלים, חסרי כול, שמשוטטים ללא מטרה בין ערים מדבריות באזור. בשל המוניטין הזה הם נרדפו על ידי הממסד והאוכלוסיות המקומיות, וחלקם אף נדרשו להצטרף לשורות הצבאות השונים.

טינאריוון, אולי הלהקה ה"אישומארית" המפורסמת ביותר כיום, נוסדה בתחילת שנות השמונים במחנות המורדים של קדאפי על ידי חיילים שנצטווו לשרת את הקולונל. השירים הראשונים של הלהקה הוקלטו במחנות אלה בסתר, והועברו בחשאיות אל טווארגים באזור הסהרה כולו. בהיעדר כלי תקשורת שדוברים טמאשק, שפת הטווארגים, המוזיקה של טינאריוון הוקלטה בשפה זו. היא דיברה על הכאב שבעקירה מהבית, קראה לשחרור ולעצמאות טווארגית, ובכך סייעה לקדם את התפיסה של סולידריות חברתית ותרבותית בין הנוודים והמהגרים בשש המדינות השונות. במובן מסוים ובדומה ללהקות ואמנים טווארגים אחרים, חוויית הגלות והעלבון ה"אישומרי" רק הוסיפו למטען הגדול ממילא שבמוזיקה הזאת.  ב-1990, בעקבות ניסיון הפיכה כושל נוסף, התרחשה התקוממות טווארגית נוספת במאלי ובניז'ר וחברי הלהקה זנחו את הגיטרות והצטרפו לכוחות הלוחמים. טינאריוון הפכה לפס הקול הבלתי מעורער של כוחות המאבק לעצמאות.

ואולם ההסתכלות על הטווארגים וטינאריוון בפרט צריכה להיות מורכבת יותר, כחברה שאינה עשויה ממקשה אחת. היא מחולקת בין כאלה שתומכים במשטר המליאני והיו מעדיפים להיות תחת חסותו, תוך שיפור תנאיהם, אל מול אלה המבקשים להשיג התקוממות של ממש ומדינה עצמאית. טווארגים בעלי תפיסה חילונית כמו טינאריוון אל מול מליציות טווארגיות פונדמנטליסטיות כמו המליצייה החמושה אנסר אדין. בעוד מליציות טווארגיות אחרות מבקשות להשיג עצמאות ממאלי ולהקים בצפונה מדינה עצמאית, אנסר אדין דווקא שואפת לשמור על מאלי השלמה ולהשליט בשטחה שריעה.

קצת על החורבן שאנסר אדין המיתו על טימבקטו, הבירה ההיסטורית של ממלכת מאלי המפוארת, ובעיקר על המסגדים העתיקים שבה:

[youtube https://youtu.be/rhaR3M09Yes]

המוזיקה הפופולרית של הטווארגים נתפסת כ"מוזיקה סטנית" על ידי קבוצת אנסר אדין ששולטת כיום על אזאווד. טינאריוון וצלילים בסגנון הזה נאסרו להשמעה בשטחי המדינה החדשה. כסמל למערביות הפכו חברי הלהקה למטרה של ממש, כשבשנת 2013 ניצלו חבריה מחטיפה על ידי חמושים ממיליציה טווארגית – אחד מהם ניסה להציל את הגיטרות שלהם, נחטף, ושוחרר כעבור שבועות ספורים כשהוא בריא ושלם. על פי הדיווחים מסוף 2012הגיעו חיילים חמושים לביתו של חבר אחר בלהקה עם מסר מאיים לאחותו: "אם את מדברת איתו, תמסרי לו שאם הוא יראה את הפרצוף שלו שוב בעיר הזו, אנחנו נחתוך לו את האצבעות איתן הוא ניגן על הגיטרה".

טינאריוון מנגנת במקום להילחם, אולם מילות השירים מיליטנטיות ובמקרים מסוימים אף קוראות להתקוממות אלימה, שאמנם רחוקה שנות אור מאנסר אדין אולם יש לשים אליה לב. כך הם שרים באחד מהשירים המפורסמים ביותר של הלהקה, "Chatma". (בלינק הזה אפשר לקרוא עוד על משמעות המילים במוזיקה הטווארגית):

"האש בוערת כבר יותר מדי זמן

בשינה שסרה מעינינו

בחיות שנשרפו ובמבוגרים שמתו

אנחנו חייבים להתאסף בשערי Kidal (עיר בצפון מאלי הנמצאת בשטח מדינת Azawad – א.ר)

ולהילחם

חזק ככל שתהיה

אתה עלול לעלות באש של עצמך"

החשיפה הגדולה של טינאריוון הגיעה באמצע שנות התשעים, כאשר נחתם הסכם שלום שהבטיח לטווארגים הטבות שונות תמורת הפסקת הלחימה. בשנת 1998 ניגנה הלהקה עם להקה צרפתית שסיירה במאלי, ושיתוף הפעולה הזה הוביל ליציאת טינאריוון אל מחוץ לגבולות מדבר הסהרה. שלוש שנים מאוחר יותר הופיעה לראשונה הלהקה ב"פסטיבל המדבר" אשר מארח מדי שנה אמנים ממדינות הסהרה. אלבומם הראשון The Radio Tisdas Sessions שוחרר בשנת 2002 וזכה להצלחה גדולה.

[youtube https://youtu.be/v70JpVuvpFU]

כדאי גם להקשיב לאלבום  (Tassili (2011, הקלטה אקוסטית של הלהקה שנעשתה במדברות אלג'יריה עם כלים אקוסטיים בלבד, ובאופן שמתרחק מהגיטרות החשמליות שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה:

[youtube https://youtu.be/Dr8u7J57iFI]

הסכם השלום שנחתם עם הטווארגים באמצע שנות התשעים וההפוגה בלחימה אפשרו לדור חדש של מוזיקאים ללכת בעקבות טינאריוון, וכך קמו להקות נוספות וצמחו אמנים טווארגים שחלקם זכו גם הם לפרסום ולהערכה. מלבד טינאריוון אפשר למנות עוד מספר להקות מוצלחות וביניהן Tamikrest ו- Terakaft.

[youtube https://youtu.be/F7uUV85l5es]

[youtbe https://youtu.be/LDLEWY7EQcE%5D

זמר נוסף ומוכר, שאף הופיע בישראל כבר שלוש פעמים, הוא Bombino מניז'ר. אלבומו הראשון (Agadez (2011 מתרחק למדי מסגנון הגיטרות החשמליות והוא הרבה יותר רגוע ואקוסטי, בעוד שאלבומו האחרון ופורץ הדרך( Nomad (2013 חוזר לגיטרות החשמליות ואף מקרב אותן יותר מתמיד למערב. האלבום, בהפקת דן אוארבך מהBlack Keys, זכה לביקורת בגלל ה"מערביות" שלו, אולם לדעת כותב שורות אלה מדובר בלא פחות מיצירת מופת נהדרת, שמצליחה לשמור על האיזון בין מערב למזרח.

[youtube https://youtu.be/wSZ3bjZuDN0]

הקהל הישראלי אוהב מוזיקה טווארגית, וצורך אותה יותר מכל ז'אנר אפריקאי אחר. לאחר שתי הופעות של בומבינו, ב-15.12 תחזור לישראל להקת Atri N'assouf ("כוכב המדבר") שכבר הופיעה בפסטיבל סאנביט בשנה שעברה ביחד עם בומבינו, הפעם עם חיזוק מקומי בדמות הגיטריסט הנודע יוסי פיין. Assouf, אגב, הוא אחד מהשמות הרבות שהומצאו לסגנון המוזיקלי של הרוק הטווארגי. המוזיקה של הלהקה מבדילה עצמה מלהקות אחרות בסגנון. היא מעט יותר קלילה ועליזה מזו שמאפיינת את הרוק הקודר והכבד של להקות אחרות שמיוחס להן סגנון זה. הגיטרה האקוסטית נוכחת באופן בולט יותר, אולם כלי ההקשה שמאפיינים את הלהקה מחזירים אותנו למחוזות המוכרים של המוזיקה הטווארגית: אווירה של מוזיקה קצבית שמשיקה למחוזות הטראנס.

בומבינו וחבר להקת Atri N'assouf בפסטיבל סאנביט 2014 בו הופיעו השניים. צילום: Eyal Levkovich

בומבינו וחבר להקת Atri N'assouf בפסטיבל סאנביט 2014 בו הופיעו השניים. צילום: Eyal Levkovich

"המוזיקה שלנו שמחה כי זה משהו שאנחנו אוהבים לעשות", מספר סולן הלהקה Rissa Ag Wanaghli בראיון, "גם כשאני מלחין, אני חושב על הבסיסט, על המתופף ועל מה שהם אוהבים לעשות. מהמקום שאני בא ממנו יש אמנים שפשוט כותבים בהתאם לטעם האישי שלהם, ואחרים חייבים לעקוב אחריהם. לכן בלהקה שלנו כולם מרגישים שמחה ואושר".

מייד לאחר מכן יתקיים מופע ההשקה של אחד מהפרויקטים המדוברים ביותר בשנה האחרונה, "Sahara Desert Groove" של חיים לרוז שיארח בין היתר את רביד כחלני וקותימאן.

קולות מאפריקה תגיע בהרכב מלא להופעה, ב-15.12 במועדון הבארבי – פרטים על ההופעה אפשר למצוא כאן וכרטיסים כאן. אנחנו מתחממים ומחממים גם אתכם עם מיקסטייפ של Atri N'assouf והפרויקט המדובר של חיים לרוז

[mixcloud https://www.mixcloud.com/adamvic/kolot-me-africa-atri-nassouf-sahara-desert-groove]

כסף מהיר ומכוניות מהירות: סיפורו של הפופ הניגרי

הוא נשמע מוכר, כמו משהו שכבר רקדנו לצלילים שלו בעבר. מעין שילוב של היפ הופ עם דאנסהול, דאבסטפ, והשפעות מהמוזיקה הפופולרית בארצות הברית. האפרוביט, שאלמנטים ממנו משתלבים בחלק ניכר מהשירים, מעניקים לו את הזהות הייחודית שמעט מבדילה אותו ממה שהכרנו ושמענו בעבר במוזיקה המיינסטרימית במערב. הפופ הניגרי, מוזיקה עם הוויה שחורה ואפריקאית ובחלקה גם פוליטית, כובשת את במות הריקודים באפריקה ומחוצה לה.

"אני מחפשת את הג'וני שלי? איפה הג'וני שלי? ג'וני בוי!" הוא משפט משיר פופ ניגרי מפורסם שבוודאי שמעתם בשנה החולפת, ואם חייתם בפלנטה אחרת, הנה תזכורת קטנה:

כדי להבין את הפופ ניגרי לעומקו נצטרך רגע ללחוץ על כפתור ה"השתק" בשלט, להתעלם מהביטים המרקידים שכיף לרקוד לצלילים שלהם, ולהבין את הרקע של המוזיקה הפופולרית בניגריה. הדור הצעיר בניגריה הושפע במידה רבה מהמדיניות הכלכלית והפוליטית של ניגריה בשנות השבעים של המאה הקודמת, אז החל הממשל המקומי להפגין פזרנות וראוותנות עקב שורה של גילויי נפט מרשימים בשטח המדינה. את הכסף מהמשאבים הטבעיים של ניגריה השקיעה הממשלה בפרויקטים קצובים בזמן, ללא השקעה מרובה בדור העתיד של המדינה. בועת הנפט התפוצצה לאור המשבר הכלכלי-עולמי שחל בשנות השמונים, ובדומה למדינות רבות אחרות ביבשת היא נאלצה להיכנע לתכתיבים של קרן המטבע והבנק העולמי – ולקחה על עצמה הלוואות אדירות בתמורה ל"תכניות התאמות מבניות", מכבסת מילים יפה לשורה של דרישות וקיצוצים הרסניים שהמדינות המלוות נדרשות לעמוד בהן: הפסקת הסובסידיות של מוצרי צריכה בסיסיים, ביטול ההגנה על אזרחים נזקקים, צמצום דראסטי של המגזר הציבורי והתערבות המדינה בחיי האזרחים, ועוד.

"התאמות מבניות החריפו את העוני ברוב המדינות שהתנסו ביישומן, תרמו לסבלם של מיליונים וחוללו הידרדרות סביבתית בקנה מידה נרחב", נאמר בנייר עמדה של קואליציית מפגינים נגד קרן המטבע והבנק העולמי. "מאז שנות ה-80, משמשות ההתאמות המבניות צינור למנוסת הון מהעולם המתפתח לעולם המפותח. כמות ההון שמדינות עניות הזרימו לעולם המתועש גדולה פי חמש מכמות ההון שהעולם המתועש הזרים למדינות העניות".

שורה של משטרים דיקטטוריים ומושחתים בשנות השמונים והתשעים רק העמיקו את מצבה הגרוע של ניגריה, והחמירו את מצבם הכלכלי של האזרחים. משטרים צבאיים עלו תחת ההבטחה לסיים את השחיתות הגואה, אולם השליטים במהרה קברו עצמם בתוך שחיתות ומעילות, סחיטות, והפגנות גלויות של מיליטריזם בחברה. דמות החייל המקומי, כפי שטוען Idom Tom Inyabri במאמרו על הפופ הניגרי, "הפכה לגיבור-על בזכות העושר שצבר וההפגנה חסרת הבושה של מיליטריזם" וכמובן שגם למודל לחיקוי בקרב הצעירים המדינה.

הבסיס החברתי לצמיחתה מוזיקת הפופ הניגרית, לטענת Inyabri, הוא השילוב בין שלושה מרכיבים שהתפתחו מאז שנות השמונים: תרבות השוחד של המנהיגים הצבאיים, אי אכיפת החוק ותחושה שניתן לבצע פשעים ללא עונש, והקריסה הכמעט כוללת של אחריות וסולידריות חברתית. בתוך ההתפוררות החברתית ומערכת החינוך הקורסת, החברה הניגרית למדה מגיבורי העל שלה והחלה לעשות שימוש בשווקים שחורים ומעילות כדי להתפרנס.

כתוצר של קבוצה שכוחה נשלל ממנה בגלל המציאות הסוציו-כלכלית ופוליטית בניגריה, הדור הנוכחי בסצינת הפופ הניגרית עוסק לא מעט בפוליטיקה של זהויות שמתקוממת נגד השעבוד של התרבות המקומית על ידי כוחות כלכליים ופוליטיים בניגריה. האקטיביזם התרבותי הזה, לטענת Inyabri, טומן בחובו קול אשר משלב בין הצורך לקול עצמאי, התייחסות להוויה חברתית בניגריה, לבין הנאה מחיי היומיום.

מצעד שירי הפופ הניגרי הטובים ביותר לשנת 2014, באדיבות האתר Pitchfork:

הפוליטיקה של הזהות בפופ הניגרי מנסה גם לשכתב את הדימוי שנוצר על אמנים צעירים בניגריה, כלומר אלה שלא בחרו בדרך של גיבורי העל העשירים, והוצגו כדוגמה מוכחת לכישלון של החברה המקומית. דימוי זה יכול להאיר על האופי השמרני של החברה הניגרית: במבנה המורחב של משפחות גרעיניות בניגריה, קריירה במקצועות מבטיחים כמו משפט הנדסה או רפואה אינה רק סמל חברתי חשוב אלא גם חבל הצלה של ממש עבור המשפחה. בחירתם של מוזיקאים צעירים, חלקם עניים מאוד, בדרך אחרת ופחות שמרנית מהנהוג בחברה הקנתה להם דימוי של עלוקות הנתמכות על בני משפחה, בוהמיים באורח חייהם, אולם בעיקר בני אדם לא מוצלחים אשר מותירים את משפחתם ענייה ומלאת בושה.

דוגמא להבניית זהות שכזאת היא D'banj, אחד מהכוכבים העולמיים של הסצינה הניגרית, בשיר "All The Way", בו הוא מדבר על הבחירות שהוריו עשו עבורו והבחירה האישית ללכת בדרך אחרת, זו של המוזיקה. הוא מתעקש על שליטה אישית בחייו, והופך לילד שבוגד בהוריו כדי להגשים את חלומו. אין לראות את הבחירה הזו כבגידה בדור הקודם, או כחוסר כבוד להורים – אלא כניסיון של דור צעירים בניגריה להחזיר לחברה הניאו ליברלית את היצירתיות שאבדה לה, לאחר שכמיהה לרווחים חומריים (שאבדו) גברו על הרגש.

באותה הנשימה של עליית הפופ הניגרי כדאי גם להזכיר את פלה קוטי והאפרוביט, מוזיקה שצמחה מאותו בסיס חברתי בניגריה, ובתקופה כמעט מקבילה. הזומבים בשיר המפורסם של פלה הם אותם חיילים מהם מנסה דור האמנים הצעיר של ניגריה להתרחק, וגם אלה בשנת 1977 פשטו על מתחם המגורים של קוטי וחירבו אותו – תוך שהם גורמים למותה של אמו.

גרסה מוקדמת יותר של הפופ הניגרי היא מוזיקת הג'וג'ו (Juju), עליה שלט אדם שכונה "King Of Juju Music". סאני אדה (Sunny Ade) היה לאפריקאי ראשון אשר זכה להכרה נרחבת במסגרת לייבל מערבי, ולפרקים בתחילת שנות השמונים אף כונה "בוב מארלי הבא". הצלחה כבירה שכזו מעולם לא הגיעה, אבל הפופ הניגרי של אדה פתח את הדלת לאמני אפרו-פופ אחרים כמו Papa Wemba מקונגו ויוסו נ'דור מסנגל.

אדה ניסה להרחיב את המנעד המוזיקלי שליבשת האפריקאית יש להציע: לא רק השפעות של R&B וג'אז של שגדולים לפניו כמו Manu Dibango או Fela Kuti, או סגנון הקאברט שאפיין את מרים מקבה מדרום אפריקה, אלא סגנון ייחודי שמשלב את אפריקה עם גיטרה חשמלית והשפעות של הרוקנרול. קינג סאני אדה, בן הקבוצה האתנית יורובה שמוזיקת הג'וג'ו מזוהה איתה, הפך לכוכב בזכות האלבום "Juju Music" – עד שלשמו הוצמד הכינוי המלך, King Suny Ade.

maxresdefault

משמעות השם ג'וג'ו מוכרת לרבים במערב היבשת: מעשה קסמים או כישוף אשר נפוץ במערב אפריקה וכן באזור דרום אמריקה והאיטי. בדומה לדור הצעיר, גם סאני אדה סרב ללכת בדרך של הוריו (אביו היה איש דת) והתעסק בתעשיית הבידור מגיל צעיר. התנופה שקיבלה כלכלת המדינה עקב גילויי הנפט בשנות השבעים סייעה לו להפוך כבר אז לכוכב מקומי.

מיהו גיבור העל של סצינת הפופ הניגרית כיום? כנראה שמדובר בWizkid. הוא החל לשיר כבר בגיל 11, אז גם הוציא אלבום עם אחד המפיקים המוערכים בניגריה, אבל הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 2006 כשהיה בן 17. שלוש שנים לאחר מכן הוא שיחרר את השיר "Fast Money, Fast Cars" בצוותא עם MCs-MI Abaga – שניים מהראפרים המובילים במדינה. כבר מכותרת השיר אפשר להבחין באלמנט של הפופ הניגרי אליו התייחסנו קודם: הצורך לדבר על הנאות של החיים, אבל גם לשנות את הדימוי של אמנים צעירים בניגריה כאנשים כושלים. הם מרווחים כסף במהירות, ונוסעים במכוניות מהירות.

מאז, למן העשור השני של המאה ה-21, וויזקיד הוא כוכב על בכל קנה מידה – בניגריה ומחוצה לה. הוא חתום בחוזה עתק של אחד מאולפני ההקלטות המובילים בניגריה, פרזנטור של חברת המשקאות פפסי (וקיבל על כך 325 אלף דולרים, על פי הדיווחים), והכרטיסים להופעותיו במדינות בהן הוא פופולרי (ניגריה, בריטניה וארה"ב) נחטפים במהירות הבזק.

wizkid

ככוכב הגדול של המוזיקה ואדם שגם מגלם את מה שהפופ הניגרי מדבר עליו, ניקח לסיום את הופעתו באוקטובר 2013 כדוגמא מופתית. וויזקיד החל את הופעתו במועדון בלאגוס בסביבות השעה שלוש בלילה, וכעבור כמחצית השעה ביקש מהמנהל שלו שק של שטרות שהיה מוכן. וויזקיד החל לפזר במשך כחצי שעה שטרות בשווי של 100 אלף נאירה, המטבע המקומי, קצת יותר מחמש מאות דולרים. מהומה רבה פרצה באולם התיאטרון, כך על פי הדיווחים,  שנמשכה זמן רב. בדוגמא זו מגלם ויזקיד את הכמיהה של דור האמנים הצעיר להתעשר במהירות, תוך הנאה מהחיים, ובאותה הנשימה גם לשנות את הדימוי של אמנים בניגריה: גם הם יכולים לפזר כספים בראוותנות.

להלן גם תיעוד קצר של זריקת השטרות:

לקולות מאפריקה אין שטרות אבל יש מוזיקה מעולה, באדיבות כותבת הבלוג Shiwa Biwa. תנו לה ולנו בכבוד

[mixcloud https://www.mixcloud.com/adamvic/kolot-me-africa-shiwa-biwa-nigerian-pop]

 

ממיסיסיפי ועד מאלי: מסעותיה המוזיקליים של משפחת פארקה טורה

אופיר בלום

אלבומים משותפים של מוזיקאים ממערב אפריקה ומוזיקאים מארה"ב ואירופה אינם דבר חדש.למעשה, בשנים האחרונות שיתופי פעולה מסוג זה רק הולכים ומתרבים: מדן אורבך וה-Black Keys שהפיקו אלבומים לבומבינו ועד לאלבום האחרון של אמאדו ומירים, בין השאר עם מאנו צ'או. נראה שבעשור האחרון הרצון ליצור פיוז'ן בין תרבויות נמצא יותר מתמיד בקדמת הבמה של "מוזיקת העולם", וכך זה תמיד מרתק לראות לאן הפיוז'ן הזה יוביל ומי מוביל אותו, ובעיקר לאיזה כיוון הוא ימשוך את האוזן.

וייה פארקה טורה וג'וליה אסטרין

וייה פארקה טורה וג'וליה אסטרלין

בכל הקשור למוזיקה ממערב אפריקה במוזיקה המערבית, משפחת פרקה טורה היא מהחלוצות בתחום. האלבום חדש לבן המשפחה Vieux Farka Toure הוא הזדמנות טובה לשחזר את השושלת המפוארת של המשפחה ואת שיתופי הפעולה שלהם. האלבום החדש של וייה משלב לראשונה סגנון הרוק הטוארגי שאפיין את הקריירה של ויה ושאביו – Ali Farka Toure  היה מהחלוצים שלו, עם סגנון פולק וג'אז אותה מספקת ג'וליה אסטרלין, זמרת צעירה ויחסית אלמונית שעד עתה בקריירה שלה התעסקה יותר עם מוזיקה מעט יותר אלקטרונית ושילבה מכונת לופים עם כלים אורגנים – וכעת קפצה לשורה הראשונה עם אחד הגיטריסטים המרתקים ביותר במאלי.

על פי רוב, השפעות מבחוץ הן חלק מהדי-אן-איי של המוזיקה ממאלי. נהוג למתוח  קו ישיר הן במחקר והן בפרקטיקה בין הבלוז בצפון אמריקה למוזיקת הפולק של מאלי. בסך הכול לא מדובר בחיבור שקשה לעשות ברגע שקולטים את הנקודות המקבילות – צלילי גיטרות כמעט זהים, מבנים מלודיים דומים, וכן הרקע ההיסטורי הלא-פשוט של תקופת העבדות והשלכותיה. השפעות אלה אינן רק סבירות, הן גם בלתי נמנעות. הן החלו עוד הרבה לפני שפארקה טורה הפכה לאחת המשפחות החשובות בהיסטוריה של מאלי (כלומר הרבה לפני שמאלי הפכה למדינה עצמאית, בשנת 1960), והן אינן מוגבלות רק לקשרים בין מוזיקת פולק מליאנית לבלוז  – אלא גם לעוד סגנונות רבים אשר הושפעו מאזורים שונים לגמרי ברחבי היבשת.

דוגמא מוצלחת להשפעות השונות על המוזיקה במאלי היא אלבומי השת"פ של משפחת פארקה טורה.חוץ מהחיבור בין בלוז לפולק במאלי, הם מדגימים גם חיבורים לרגאיי ולמוזיקה מצפון אפריקה והמזרח התיכון. סקירה של חלק מאותם אלבומים שיצאו במהלך השנים תוכיח זאת.

Ali Farka Toure & Ry Cooder – Talking Timbuktu 1994

2
נתחיל כמובן בהתחלה. עלי פארקה טורה כבר היה שם דבר עולמי בשנת 1992, כשמאחוריו שני עשורים של עשייה מוזיקלית ומוניטין של גיטריסט ייחודי שמייצג את נקודת החיבור בין בלוז לפולק אפריקאי. רי קודר לא היה אז גיטריסט אלמוני אלא נגן נודע, למעשה הרבה יותר מפארקה טורה, ככל שהיה מדובר בטכניקה על הגיטרה .השניים בני אותו גיל כמעט, לקודר יש קצת יותר ותק בעשייה מוזיקלית. שיתופי פעולה לא היו זרים לקודר, אדרבא, הוא לכד את תשומת לבם של מאזינים בארצות הברית באחד האלבומים של קפטן ביפארט שבהם השתתף, וכמו פארקה טורה, הוא הוציא אלבומי סולו רבים החל משנות השבעים. כיצד, אם כן נפגשו דרכיהם של שני גיטריסטים מחוננים לכדי אלבום שהוא נקודת מפגש כל כך חשובה?

התשובה היא קודר והניינטיז. במחצית הראשונה של שנות התשעים קודר החל לתת ביטוי רב יותר להשפעות שספג ממוזיקה הודית ואפריקאית. "Talking Timbaktu"  הוא אולי האלבום הידוע ביותר שיצא תחת השפעות אלה אבל ממש לא היחיד. עוד לפני יציאת האלבום החל קודר לעשות שימוש רב יותר בכלי הקשה שונים באלבומים שלו, כלי מיתר הודיים ואף עבד עם הרכב של זמרי גרון מונגולים על פסקול לסרט. בקיצור, ההתפרצות של מה שנקרא אז (ולצערי גם היום) "מוזיקת עולם" אל תוך המוזיקה העכשווית במערב נתנה לקודר את החופש לחקור סגנות מוזיקליים שונים בעולם ולהתחבר עם עוד ועוד אמנים.

בנקודת הזמן הזו נכנס לתמונה עלי פארקה טורה, שכאמור כבר זכה עוד קודם להתעניינות במערב. פארקה טורה מנגן באלבום על גיטרה וכן שר בלא פחות מאחת עשרה שפות וחמישה כלים שונים, והתוצאה היא מחקר מרהיב על התפר המוזיקלי בין מאלי לדרום ארצות הברית – אפשר לשמוע את זה במיוחד בקטעים כמו Gomni, Amandrai וכמובן Diaraby.

האלבום זכה להצלחה מרשימה בהחלט והביא לעלי ולקודר הכרה עולמית ופרסי גראמי. משום מה, זה לא גרם לאף אחד מהם להכות בברזל בעודו חם, ויעברו עוד אחת עשרה שנים עד שהשניים יחזרו לשיתוף פעולה שני ואחרון שלהם באלבום "In the Heart of the Moon", עם נגן הקורה העילאי Toumani Diabaté.

Ali Farka Toure & Corey Haris  – Missisippi To Mali 2003

3
נקפוץ בזמן תשע שנים קדימה, לתקופה שבה המוניטין של עלי המשיך לצמוח, והוא הפך מכוכב בשמי מאלי ואליל מקומי לאגדה חיה בכל העולם. נראה שכשהאלבום הזה הוקלט, סרטן העצמות שהכריע את עלי שלוש שנים מאוחר יותר כבר קינן בו, כך שזה היה למעשה אחד האלבומים האחרונים שהוא הוציא. אם מטרת האלבום הקודם הייתה לעמוד על הקשר בין בלוז אפריקאי לבלוז אמריקאי, הפעם נחקר הקשר בין בלוז אפריקאי לרגאיי.

קורי האריס החל לזרוח בסצנת הבלוז במיסיסיפי בערך באותו זמן שפארקה טורה וקודר הוציאו את Talking Timbaktu עשר שנים קודם – וגם הוא, כמו קודר, התעמק במוזיקה שלו בקשר בין בלוז אמריקאי (אקוסטי בעיקר) והשפעות אפריקאיות. בדומה לקודר, ההשפעות האלה הגיעו בעיקר ממערב אפריקה, אלא שלא כמו קודר, העבודה המוזיקלית של האריס נטתה להבליט את הקשר בין בלוז ורגאיי – וזו הייתה גם הרוח שנשבה מהאלבום.

טכנית, מדובר באלבום בלוז אקוסטי לכל דבר ועניין עם כמה ניסיונות מרתקים לשחזור קלאסיקות – Catfish Blues שהוקלט במקור ב-1941 ע"י רוברט פטווי הוא כנראה הידוע ביותר, וכן Big Road Blues שפותח את האלבום. אפשר בהחלט לשמוע באלבום את הניסיון למתוח קו בין שלוש נקודות: רגאיי, הבלוז של דרום ארה"ב והבלוז של מערב אפריקה. עוצמתו של האלבום וכן החולשה הגדולה שלו נובעים מהניסיון המוזיקלי, אשר אמנם  פותח כאן דלת להשפעות שונות אבל לא עובר בה. עלי כאמור ילך לעולמו שנים ספורות אחר כך, ובנו למרבה הצער לא ימשיך ללכת בדרכי אביו ולשחק עם קווי הדמיון בין הסגנונות המוזיקליים השונים.

Viuex Farka Toure & Idan Richal  – The Tel Aviv Session 2012

4 נקפוץ שוב תשע שנים קדימה. בשנת 2006 עלי הלך לעולמו ובנו וייה פארקה טורה השיק את אלבום הבכורה שלו. כדי להוציא את האלבום היה צריך וייה לקבל את אישורים של האב עלי ושל טומאני דיאבטה – האב כלל לא רצה שהבן ילך בדרכו, אולם בסופו של דבר האישור התקבל והאלבום הושק. מהרגע הראשון היה ברור שהמסורת המוזיקלית של מאלי זורמת בדמו של וייה, ושבאותה נשימה היה גם מודע לאפשרויות המוזיקליות המגוונות והפלוקלוריות שמציעה המאה העשרים ואחת. מיזוג תרבויות זה הביא להשקת אלבום רמיקסים בשם UFOs Over Bamako שיצא ב-2008, והוליד בשנת 2012 את אחד משיתופי הפעולה החשובים ביותר שקרו בארץ עם האמן הישראלי עידן רייכל, שהכניס אלמנטים של מוזיקה אתיופית בפרט ואפריקאית בכלל למיינסטרים. וייה ועידן נפגשו במקרה בגרמניה ובין השניים נקשרו יחסי ידידות ששיאם בשיתוף פעולה מוזיקלי שהשיק עד היום שני אלבומים. "Tel Aviv Sessions" הוא  הראשון שבהם. אי אפשר להכתיר את האלבום הזה כפריצת דרך מוזיקלית של אף אחד מהשניים (במקרה של פארקה טורה, הסאונד נשמע יותר כמו חזרה למקורות של אביו, אחרי אלבום הרמיקסים הקודם) אבל הוא בהחלט תחילתו של מסע מרתק שבודק חיבורים אפשריים בין מערב אפריקה למזרח התיכון. מעניין לבדוק את הקשר הזה יותר לעומק.


Viuex Farka Toure & Julia Estarin – Tourists 2015

שם האלבום בהחלט מתאים לחתום איתו את הרשימה, שעסקה בהיבט מוזיקלי שאני מאוד אוהב לראות ולשמוע – תיירות מוזיקלית. לקחת את המקום והתרבות ממנה הגעת, על כל המטען המוזיקלי שלה, ולשלב בעדינות אלמנטים מתרבות אחרת, שונה לגמרי.
השילוב של ג'וליה אסטריין, זמרת-כותבת שבדרך כלל משתמשת במוזיקה שלה במכונת לופים, אך כאן מסתפקת "רק" במנעד קולי ערב לאוזן עם הגיטרה של פארקה טורה. השילוב הזה יוצר פיוז'ן  מעניין בין ג'אז, בלוז אפריקאי וקצת פולק אירי – ארץ חדשה שפארקה טורה הבן עדיין לא חקר מוזיקלית למיטב ידיעתי. למרות הקטגוריציה הזאת נראה שהאלבום מראה לא רק את המקומות שווייה עדיין לא תייר בהם, אלא בעיקר את המקומות שבהם ביקר. כך, בעוד "I'm Not Done" ו"Took My Brother Down"  לא נשמעים כמו שום דבר ששמעתם קודם, "In The Pines" ו-Apples and Champagne"" הם יותר "מסורתיים" ונשמעים כאילו יצאו היישר מהאלבום של אבא. כמו שעולה מכל אחד מאלבומי השת"פ האלה, נראה שעוד מחכים לנו גילויים מעניינים ומרתקים ולא נותר אלא לאחל לנו שאלבומים כאלה כן יירבו.

קולות מאפריקה שמחה להציג את המיקסטייפ בן חצי שעה עם מיטב השירים מהאלבומים שהזכרנו. תחי משפחת פארקה טורה לדורותיה!

Penny Penny: כשרודריגז פגש את מייקל ג'קסון בדרום אפריקה

אדם רוטברד

כשקוראים את קורות החיים של פני פני (Penny Penny) קשה שלא להיזכר בסיפור של אמן אחר, שהצליח בדרום אפריקה ולאחר מכן נעלם מהתעשייה וחזר אליה רק עשורים רבים לאחר מכן, על תקן כוכב. בין רודריגז מ"Searching for The Sugar Man" לפני פני יש דמיון רב. כך כתב עליו הגארדיאן: "אין עדיין סרט דוקומנטרי על פני פני, אבל מי לא היה רוצה לשמוע את הסיפור על איש התחזוקה בסטודיו שהפך לאליל פופ ביוהנסבורג של שנות התשעים, לפני שנעלם לחלוטין מהבמות והופיע לאחר מכן כפוליטיקאי?"

Giyani Kulani קיבל את השם Penny Penny בזכות יכולות הריקוד שלו. הוא עבד מאז היותו ילד בדרום אפריקה ומימן את המוזיקה שלו דרך עבודה במכרות ומסעדנות במדינה, וכדי לרכוש קשרים בתעשייה הוא החל לעבוד כאיש תחזוקה בסטודיו השייך למפיק והאמרגן Joseph Shirimani. כמו בסיפור מהאגדות, הקשר המוזיקלי בין השניים החל לאחר שאיש התחזוקה נפגש עם המפיק בסטודיו שלו, שר, והאחרון הופתע מהקול ההרמוני אך מעט צורם שאפיין אותו.

לאחר המפגש האקראי בין השניים הוציא פני פני את הסינגל שפירסם אותו, (1994) Shaka Bundu, שמדבר על דמות שהורגת מכר שניסה להתחיל עם אשתו של פני פני.

האלבום יצא זמן קצר לאחר מכן. כדאי להתעכב על שיר מתוכו, האהוב עלי באלבום, עם מנגינה שהחזירה אותי לימי וויל סמית' ב"נסיך המדליק מבל אייר":

מעבר לפופולריות הגדולה לה הוא זכה בעקבות הלהיט, פני פני הפך למקור גאווה לבני הקבוצה האתנית שלו, Xishangana, בזכות השימוש בדיאלקט הלא נפוץ של אנשיו אשר כעת זכה לתפוצה רחבה ברחבי המדינה. הקשבה לאלבום המלא, שהוא לא פחות מיצירת מופת, מעלה את התהייה איך ייתכן שהפקה כלכך אנרגטית וחדשנית לא זכתה להצלחה מחוץ לדרום אפריקה?

לאפילוג של העלייה המחודשת של פני פני נכנסה דמות שמוכרת מפוסט קודם שפירסמנו: בריאן שימקוביץ' מהבלוג Awesome Tapes From Africa, על תקן הסקאוטר שמגלה כישרונות לא ממוצים. הבלוגר נסע ברחבי דרום אפריקה בחיפוש אחרי הכוכבן הנעלם, ופני פני מספר על כך: "בריאן חיפש אותי לפני כשלוש שנים – ומעולם לא מצא אתי. הוא שאל אנשים היכן אפשר למצוא אותי, ולבסוף נמצאתי בשנה שעברה (הראיון עם פני פני התקיים במאי 2014 – א.ר). הוא התקשר אלי ואמר לי 'חיפשתי אותך לפני שלוש שנים'. הייתי בשוק".

המציאה חשפה את שעבר על פני פני בשנים שנעלם. בשנת 2011 הוא עזב את תעשיית המוזיקה לטובת הפוליטיקה, המוזיקאי הראשון שעושה מעבר שכזה, ושימש כחבר מועצה בANC – מפלגת השלטון המקומית. פני פני ושימקוביץ' חתמו על חוזה, וShaka Bundu יצא מחדש בלייבל של Awesome Tapes from Africa. האלבום הפך ללהיט, פעם נוספת, הפעם בתפוצה עולמית.

עד כמה גדולה הפופולריות של פני פני? אפשר להתרשם מהביצוע המיוחד הזה ללהיט נוסף מהאלבום בהופעה שערך בארצות הברית, ואת התרגשות הקהל:

למוזיקה האדירה של Penny Penny נחשפתי רק בחודש האחרון, מה שגרם לי פעם נוספת להשתחוות בפני בריאן שימקוביץ' ולתהות על קנקן חיי ללא התגליות של הבלוג שלו. פני פני כובש את הלב עם דיסקו דרום אפריקאי, מעין שילוב של ברייקדנס עם המוזיקה של מייקל ג'קסון.

כל הדרך מדרום אפריקה לישראל, "קולות מאפריקה" שמחה להציג פלייליסט ממיטב השירים באלבום ועוד כמה טיונים שמצאנו. אנחנו חייבים להודות שהתקשינו שלא להקליט את האלבום המלא:

קולות מאפריקה: אמרה טורה ומוזיקה אפרו-קובנית

אופיר בלום

"Latin music, is it really foreign to us Africans? I don't think so. Listen to the drums, to the rhythm. It all seems very close to us – it feels like it’s our own culture”

אמארה טורה על מוזיקה לטינית לאפריקאים

התגלית של אמרה טורה היא דוגמה מעולה לאחד הדברים המהנים ביותר שיכולים לקרוא לך, בתור חופר מוזיקה. במקרה שלי לא היה מדובר רק על גילוי של אמן שעליו לא שמעתי לפני, אלא גם גילוי זווית שלמה של תופעה מוזיקלית שלמה אשר ידעתי על קיומה באופן כללי, אבל מעולם לא בדקתי אותה לעומק, בטח שלא באופן נקודתי כל כך. אני מניח שהדבר יכול לקרות גם כשאתה חופר שנים בסגנונות ספציפית וכשאתה (יחסית) מתחיל כמו עבדכם הנאמן, אבל בכל פעם שזה קורה – וזה קורה לי הרבה בחודשים האחרונים כפי שקוראי הבלוג אולי ישימו לב, הדבר משול למציאת אוצר. במקרה שלפנינו מדובר לא רק במציאת אוצר, אלא במציאת אוצר שונה לגמרי ממה שחשבתי שאמצא.

כשראיתי לראשונה את השם Amara Toure חשבתי על מספר דברים. זה התחיל ב"יש! מאלי!", המשיך עם "מה, יש עוד אחד מהמשפחה הזאת?!". חקירה קצרה הראתה שאמרה לא מגיע ממדינה המדהימה הזאת אלא ממדינה מדהימה אחרת – גינאה. מכך מן הסתם שאין קשר בינו ובין המשפחה המפורסמת. לא עלי פרקה, לא ויאה פרקה, לא סמבה, לא כלום. "נו טוב", אמרתי, "לא פעם ראשונה שזה קורה וכנראה שם המשפחה טורה במאלי הוא כמו שם משפחה כהן פה". ואז שמעתי את האלבום שלו, אסופה של הקלטות שעשה במהלך שנות השבעים ועד 1981, לאחר שמיעה של שיר וחצי כבר עלתה המחשבה השלישית – "מה הקשר עכשיו מוזיקה קובנית?".

יש קשר, והוא למעשה ממש לא נדיר. הקשר אומנם מוכר וידוע יותר מהכיוון השני – קרי, מוזיקה ואמנים ממרכז ודרום אמריקה שאפשר לשמוע את ההשפעות האפריקאיות בתוכם. אבל מסתבר שגם בכיוון השני, וספציפית במערב אפריקה הקשר הזה חי, קיים, ומרתק. למעשה, אם כבר האזנתם מתישהו לאלבום הבכורה של Buena Vista Social Club מ-1997 או שכבר התוודעתם לפרויקט האולסטארס שהוציא את Afrocubism  ב-2010 אתם כבר יודעים על הקשר המוזיקלי-טראנס-אטלנטי בין קובה במרכז אמריקה למאלי במערב אפריקה. במידה ואתם לא ואין לכם מושג מאיפה הקשר הזה מגיע וכמה אחורה הוא הולך, הנה סיכום קצרצר.

בפשטות, הקשר הזה נע על מקצבים דומים. בשנות הארבעים מוזיקאים במערב אפריקה החלו להיפתח לתרבויות שונות ממרכז ודרום אמריקה בעקבות ספינות שהגיעו מקובה. הם שמו לב שהמקצבים המלודיים והריטמיים בין המוזיקה השורשית במערב אפריקה – ספציפית סנגל וגינאה –  והמוזיקה ממרכז אמריקה דומים מאוד. במהרה החלה להתפתח סצינה מוזיקלית שלמה של ילדי המקום שאומנם שרים בניבים המקומיים ובצרפתית, אך הסגנון המוזיקלי שלהם הוא שונה וייחודי: אפשר לשמוע גם בשפה וגם בכלים את ההשפעות האזוריות ועם זאת, יש במוזיקה הזאת הרבה ממבו שמרחיק עד מרכז אמריקה והקאריביים.

התפתחות הסגנון המוזיקלי סימנה גם את עלייתו של אמרה טורה לתודעה הסנגלית החל משנות החמישים ועד תחילת השמונים. טורה, פרקשניסט וזמר, הגיע ל-Le Star Band de Dakar, ה-קולקטיב בו מוזיקאים מסנגל השתפשפו בטרם הפכו לכוכבים גדולים והפך אותם לאחד ההרכבים הטובים והחשובים ביותר בדקר (בירת סנגל) של אותה תקופה. לאחר שהרגיש שמיצה את דקר, שיש צורך להרחיב את המסר למקומות נוספים, עבר טורה לקאמרון שם הקים את ה- Black and White Ensemble איתם הקליט את מה שמוצג באלבום האוסף כמחצית הראשונה של השירים. מחצית שמורכבת מסגנון חם, מזיע, אפלולי ונוגה של ממבו ובוגאלו. הדוגמאות הבולטות ביותר הן N'nijo עם הסקסופון הכפול המהפנט שלו שפותח את האלבום והשיר הרביעי באלבום, Lamento Cubano שהוא יצירה פשוטה אבל מהפנטת.


ארבעת השירים האחרונים באלבום הם ארבעת ההקלטות האחרונות שלו, אותם עשה בגבון ב-1980 עם Orchestre Massako. גם כאן המקצב האיטי גורם לך להרגיש כאילו אתה באמצע הופעה אפלולית עם קצת אור, קצת מוחיטו וסיגריה מתחוזקת קטנה ליד. עם זאת, אפשר לשמוע את התפתחות הסאונד ואיכות הקלטת המאסטר המאוחרת יותר, מהודקת טוב יותר מאשר החלק הראשון.

אחרי שיא כמו ההקלטות של טורה בגבון, לאן אפשר להמשיך? מסתבר שהתשובה הכנה היא לשום מקום. אני מתכוון, מילולית לשום מקום – כי לשם טורה נעלם. אין שום הקלטה או פיסת מידע מהימנה שיכולה להגיד מה קרה אמרה לאחר שהפרויקט בגבון הסתיים. הוא נעלם, חזר לאלמוניות כלעומת שבא. אלמוניות שנמשכה עד עכשיו, כשגיליתי את האוצר הזה בעזרת הקלטות המאסטר החדשות ש-Analog Africa  הוציאו. הקלטות שהם אוצר שלימד אותי על השפעת המוזיקה הלטינית על מערב אפריקה כחלק מהקשר האמיתי והמרתק שאמרה עמד עליו לפני יותר כ-60 שנה – הקשר האפרו-קובני.
"קולות מאפריקה" מביאה את בשורת המוזיקה האפרו-קובנית! מיקסטייפ בן חצי שעה:

[mixcloud https://www.mixcloud.com/adamvic/kolot-me-africa-amara-toure]

קווים לדמותה של הקורה: חלומות, היסטוריה, וטומאני דיאבטה

דממה השתררה באולם התיאטרון שהיה הומה באדם. מאות אנשים ישובים,  מרוכזים, ומאזינים למנגינה שבוקעת ממרכז הבמה. לא נשמעו מחיאות כפיים, אבל על פניהם של האנשים נראה היה שמדובר ברגע קסום. הם הופנטו מנגן הקורה הלבן שישב על כיסא עץ פשוט עם משענת, על מרכז הבמה שהוארה באור חזק לעומת הבמה החשוכה. התיישבתי מול הקהל, עצמתי את העיניים, וניגנתי את הקטע הזה של טומאני דיאבטה, מתוך האלבום "New Ancient String":

התעוררתי מהחלום וניסיתי להבין את המשמעות שלו. תוך כדי התבוננות גמלה בתוכי ההחלטה לרכוש לעצמי קורה, כלי הנגינה עליו חלמתי שאני מנגן. שלושה חודשים לאחר מכן, אני על אוטובוס לרמת גן: קורה שעשתה את הדרך מגמביה לישראל, במחיר מוזל. צריך רק לתקן אותה, לשפץ קצת, ואפשר להתחיל לפנטז על הגשמת החלום ההוא.

מאז עברו שנתיים בהם האהבה שלי לכלי הנגינה הזה רק הלכה וגדלה. היא ממלאת כיום חלק גדול בחיי: את המוזיקה שאני שומע בבית, את השאיפות שלי, והמשאלות שלי לטייל במערב אפריקה וללמוד אצל מורה מקצועי (בישראל אין כיום מורים זמינים לכלי נגינה זה). לחזור נגן מיומן, שמקים להקה קטנה (נגן קורה, מתופף וגיטריסט) שתעשה את מה שהקורה והמוזיקה המסורתית של מערב אפריקה יודעת לעשות כלכך טוב: מוזיקה שרגליה נטועות בעבר ובשורשים, אבל עם הפנים קדימה למציאות של היום.

01

כמוזיקה היסטורית ועכשווית, כדי להתחיל ולדבר על הקורה צריך לחזור אחורה. יש לו 21 מיתרים, ולמרות שהוא כלי נגינה עתיק יש לו חשיבות גדולה בקרב מדינות מערב אפריקה בהם מתגוררים אנשי המאנדה (Mande), הגדרה עמומה המתפרשת על פני מרחבים גאוגרפים גדולים במערב אפריקה: במובן הצר היא מזוהה עם מולדת מסוימת בעלת גבולות המשתנים בהתאם לאמונות דתיות ופוליטיות, מרכזה בגבול שבין מאלי וגינאה. מתוך בסיס זה צמחה ממלכת מאלי המפוארת – שהתפרשה מזרחה לבורקינה פאסו, מערבה לגינאה וסנגל, גמביה, וכן גינאה ביסאו ודרומה לסיירה לאון, ליברה, חוף השנהב וגאנה. לכן במובן הרחב יותר המושג "מאנדה" משויך למדינות בהן יש דוברי שפות מאנדה (שהן השפות המקומיות שהתפתחו במדינות אלה).

במדינות לאורך מערב היבשת, ובמיוחד בבורקינה פאסו וגמביה, סנגל וכמובן מאלי, הקורה היא מסורת חיה וסמל להמשכיות תרבותית, כלי לסגירת הפער שבין המסורות העתיקות לעולם המודרני. איך סוגרים את הפער בין מסורת עתיקה לאומנות עכשווית דרך כלי בן 400 שנה? מספיק להקשיב ללהקת Ba Sissoko מגינאה ולאינטרפרטציה המודרנית שלהם:

העדות המוקדמת ביותר שידועה על הכלי הזה היא של סקוטי בשם Mungo Park בשנת 1798. הוא היה המערבי הראשון שביקר במעמקי מדינות דוברי שפות המאנדה וכתב על המוזיקה שלהם:

"הם מזמרים שירים מאולתרים, לכבוד הצ'יף או כל אדם אחר שמוכן לתת 'צלחת פודינג מלאה עבור שבח של מס שפתיים'. ואולם חלק אצילי יותר בעבודתם הוא לדקלם את האירועים ההיסטוריים של מדינתם. ומכאן, בזמנים של מלחמה, הם מלווים את החיילים בשטח כדי שעל ידי דקלום המעשים האדירים של אבותיהם הקדמונים, הם יעירו בתוכם רוח של תהילה אדירה".

השבח של אדם אחד בקרב הוא התקווה הטובה ביותר של חייל אחר בקרב. לכן החשיבות של המסורת המוזיקלית, שהשתרשה והפכה לדבר בלתי נפרד בתרבות של מדינות דוברות המנדה. על פי  האגדה במסורת הMandika, של דוברי שפות אלה, הקורה הגיעה לאזור לפני כארבע מאות שנה. בהתחלה הייתה רוח אשר הוענקה ליצור חי על כדור הארץ בתמורה לפירות מתוקים. מאז, היא מנוגנת על ידי קבוצה מצומצמת המכונה "Griot": אנשים בעלי סמכות בכפרים אשר מדקלמים, בדיוק כמו האנשים אותם תיאר Mungo Park, את הסיפורים והאירועים ההיסטוריים החשובים באזור. קבוצה אחת שרה, האחרת מנגנת, ואת המסורת המשפחתית של נגינה (נגן הקורה מכונה לעיתים Jali) או שירה לא נהוג לפרוץ או לסטות ממנה, גם בתחום המגדר: הנשים שרות, הגברים מנגנים.

החשיבות שלהם כיום במוזיקה של מדינות המאנדה היא עצומה. הם נקראים לכל המפגשים החברתיים והאירועים החשובים במקום מגוריהם, ובחתונות ובטקסי נתינת השם לילוד הם חלק בלתי נפקד מהאירועים עצמם. הם הראשונים שיחזיקו את התינוק שנולד, והאחרונים שיגעו בגופת אדם שנפטר. ושוב, הפרשנות העכשווית של ההיסטוריה היא זו שתקבע את מידת הצלחתו של גריוט: התיווך האישי חשוב לא פחות מהידע עצמו. 

ניקח לדוגמא את שני המושגים ההיסטוריים "Sunjata" ו-"Jarabi". למרות שלרוב השירים של נגני קורה יש חיבור לשורשים התרבותיים-עתיקים של מסורת המאנדה, "ג'ראבי" (אהוב) הוא דוגמא יוצאת מן הכלל שפופולרית אצל חלק ניכר מהאמנים. יצירת הג'ראבי הראשונה נכתבה זמן קצר לאחר קבלת העצמאות של פדרציית מאלי, מדינה פדרטיבית מתקופת הקולוניאליזם הצרפתי שהורכבה ממאלי וסנגל של היום בין 1959-1960, ונועדה לתפוס את רוח התחייה הלאומית של אותם השנים. שיר אהבה שהוא מטאפורה לאהבה למולדת. מאז שנכתב לראשונה, היצירה הזו ובעיקר הפרשנות האישית אליה הפכו למנוגנת ביותר בקרב נגני הקורה באזור.

מעניין להקשיב לשתי היצירות האלה, של שני נגנים דגולים, ולהבחין באופן בו כל אחד מהם לוקח את התבנית הקבועה "ג'ראבי" למקום האישי שלו.

Sona Jobarteh מגמביה:

Toumani Diabate ממאלי:

"Sunjata" שחי בין השנים 1235-1255 הוא דמות מיתית מהאפוס ההיסטורי של מאלי, נסיך שהקים את ממלכת מאלי הקדומה והמפוארת והגיבור של "האפוס של סונדג'טה". הוא מתחיל מנבואתו של צייד לאביו של סונדג'אטה, שליט של ממלכה קטנה, שעליו להתחתן עם אישה בעלת פנים מכוערות בשם Sobolan, שהייתה תאו בתוך גוף אדם, וכן שהוא חייב לשמור על נישואיו עמה – תחת ההבטחה שיום יבוא וצאצאיו יהיו מלכים  של ממלכה גדולה, וזאת בתנאי שהשניים יביאו ילד לעולם. אבל סונג'אטה לא הצליח בתחילה לדבר או ללכת, ולכן היה מועמד לא רצוי לתפקיד כה גדול. אחרי מות אביו אחד מבניו האחרים לקח על עצמו את השליטה על הממלכה הקטנה, ואמו של סונג'אטה מאבדת לבסוף את סבלנותה עם בנה הלא מפותח. הוא היווה נטל עבורה. היא הושפלה על ידי נשים אחרות בגלל בנה. הוא מבטיח לה עוד באותו יום שיצליח ללכת בכוחות עצמו, ומכופף עץ באובב כדי שאמו תוכל לבשל עם העלים.

לאחר המקרה הזה הפך סונדג'אטה לדמות מאיימת ומפחידה שנאלצה לברוח בגלל אויבים שצבר. הוא נדד בין מנהיגים של ממלכות שכנות, אשר הפכו בהמשך לצמיתים של ממלכתו. האפוס מסתיים בניצחון של סונדג'אטה על המכשף-מלך, Somaoro Kante. היסטוריונים חשובים שביקרו בעשור בו נפטר סונג'אטה, כמו אבן בטוטה לדוגמא, אישרו את קיומו של מלך בשם זה.

Sidiki Diabte & Ensamble ממאלי:

Cordes Anciennes ממאלי:

Lassina Coulibaly מבורקינה פאסו:

טומאני דיאבטה (משמאל), לצידו של עלי פארקה טורה, מגדולי המוזיקאים שצמחו במאלי

טומאני דיאבטה (משמאל), לצידו של עלי פארקה טורה, מגדולי המוזיקאים שצמחו במאלי

על פי אחת מהמסורות של מאלי היה זה אחד מהגנרלים של סונדג'אטה שהביא לגילוי הכלי לראשונה. הוא גנב את הקורה מאישה בשם Kansala לאחר שהתאהב בצילים שבקעו מהכלי, והביא אותו לגריוט והקהילה אליה השתייך. על לפי תאוריה זו הכלי עבר בין משפחת Diabate, מהמפורסמות במשפחות הגריוט, עד שהגיע למאלי באמצע המאה העשרים.

השגריר המפורסם ביותר של הקורה בעולם הוא טומאני דיאבטה, שבדומה לנגני גריוט אחרים הוא צאצא לשושלת עתיקה של נגנים ששורשיה באזור Kita, שבמאלי שנודעה במסורת מוזיקלית מפוארת. אביו של טומאני, סידיקי, נולד בגמביה בה הקורה היא כלי הנגינה הפופולרי ביותר עד היום, וזמן קצר לפני קבלת העצמאות של מאלי (1959) הגיע סידיקי למאלי והפל לחלוץ של מסורת הקורה במדינה.

סונדג'אטה אבל גם טומאני הם כיום שני גיבורי תרבות במאלי. בדומה לראשון, טומאני מתקשה ללכת ונעזר כיום במקל הליכה, זכר למחלת הפוליו שתקפה אותו כשהיה ילד. "נגן קורה משתמש בארבע אצבעות כדי לפרוט על שתי שורות של מיתרי ניילון. במקרה של טומאני, כל אצבע יוצרת צליל, ברור ורהוט", כתב עליו המוזיקאי האמריקאי באנינג ארייה לאחר שהות במחיצתו. "ככל שהוא המשיך לנגן, הוא הוסיף למנגינה מורכבות, שילב בה מקצבים פנימיים, וגיוון רב וגדול יותר".

טומאני ואביו סידיקי:

שיתוף הפעולה בין טומאני דיאבטה לעלי פארקה טורה, שני כוכבי-על במוזיקה האפריקאית, מתוך האלבום שהוציאו  "In The Heart Of Moon":

ב27 השנים האחרונות הוציא טומאני כחמישה עשר אלבומים שהקנו לו פרסום ואהדה רבים. אלבומו האחרון הושק בשנה שעברה והוא כולל דואטים על הכלי ביחד עם בנו, שנקרא על שם הסב סידיקי. כצאצאים למשפחת גריוט מפוארת, המוזיקה המסורתית של טומאני וסידיק ממשיכה להתכתב עם מושגים היסטוריים ותרבותיים, במאלי ומחוצה לה.

קטע מתוך האלבום, "Lampedusa", לזכרם של נספי אסון המעברת בשנת 2013 בו מצאו את מותם מאות מהגרים אריתראים, סומליים וגנאים, על חופי האי הטילקי:

קצרה היריעה הזו להתייחס למאסטרו הקורה ששינה את חיי, וכנראה שגם את של רבים אחרים. לטומאני דיאבטה תוקדש בבלוג רשומה נפרדת בשבועות הקרובים. עד אז, "קולות מאפריקה" שמחה להגיש שעתיים של ניגוני קורה שהשפיעו עלינו:

[mixcloud https://www.mixcloud.com/adamvic/kolot-me-africa-kora]