קולות מאפריקה: עלי חסן קובן ומוזיקה במצרים

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו כותבים על קולות מאפריקה? המוזיקה האפריקאית שאני מקשיב לה, כחובב המוזיקה וככותב בבלוג, עוסקת באפריקה שמדרום לסהרה. מעטות הפעמים שכתבתי ובכלל הקשבתי לאפריקה הצפונית. בקלות רבה היה אפשר לשנות את שם הבלוג הזה ל"קולות מאפריקה השחורה".

אבל כמו סונה ג'ובארטה, נגנית הקורה הראשונה בעולם ששברה את המוסכמה שנשים במוזיקה המסורתית ביבשת של מערב אפריקה לא יכולות לנגן על כלי נגינה, הגיע הזמן גם לשבור את ההנחה על בלוג שעוסק באפריקה השחורה. אנחנו מקדישים את הפוסט הזה והמיקסטייפ שיגיע בסופו לאחד האמנים המרתקים והמרקידים שהכרנו: תכירו את עלי חסן קובן (Ali Hassan Kuban) ממצרים – "קפטן המוזיקה הנובית".

עלי נולד בעיר המצרית Gotha שבלב האזור הנובי בשנת 1933, וכאשר היה בן שבע עברה משפחתו לקהיר, שם נטל חלק בצופי הים הנוביים ולמד לנגן על קלרינט וכן בכלי נגינה מצרי בשם טאר (Taar). המוזיקה שלו היא מצרית אבל מכנים אותה מוזיקה נובית, על שם הקבוצה האתנית שהתפתחה באזור צפון סודן ודרום מצרים של היום. הוא נפטר בשנת 2001.

אלבומו של קובן משנת 1992

כמה מילים חשובות על הנובים. ממצאים ארכיאולוגיים בחפירות שנערכו במאה השרים מצאו שהציוויליזציה הנובית קדמה לזו המצרית באלפי שנים, ובמשך תקופה מסויימת גם שלטה במצרים עצמה, ואולם בנרטיבים על מצרים הקדומה נהוג לפסוח על ציוויליזציה מפוארת זו. אסף קלדרון כותב:

האזכור הכתוב הראשון הידוע של השם נוביה הוא בכתבים יוניים מהמאה השניה לפני הספירה, שמתארים ארץ ממערב לנילוס, "עד לעיקול הנהר" (כנראה העיקול הגדול במרכז סודן). בהמשך, הנובים הקימו ממלכות שהתקיימו במקביל לממלכות המצריות העתיקות, שושלת נובית אף השתלטה על מצרים לתקופה קצרה, ולאחר מכן הוקמו ממלכות נוצריות שהמפורסמת שבהן הייתה מרואה, שנמצאת בסודן של היום. במשך תקופה ארוכה לאחר הכיבוש המוסלמי של מצרים, היוותה נוביה מחסום בפני התפשטות דתית ופוליטית של האסלאם דרומה במעלה הנילוס (מחסום מנטלי בעיקרו, שדוד איילון מכנה- אולי במידה של אירוניה, בהתחשב בהיסטוריה המודרנית של נוביה- "הסכר הנובי"), אך בהמשך הנובים מתאסלמים. במאה ה-14 נכבשה נוביה הצפונית על ידי מצרים הממלוכית, ומאז השתנה הגבול מספר פעמים, כאשר מהמט עלי כובש את סודן ובתוכה את נוביה הדרומית לתקופה קצרה, אך לבסוף הבריטים קובעים את הגבול הנוכחי בואדי חלפה ומפצלים את נוביה בשנית. למרות ההיסטוריה העשירה, מעניין לראות שלכל הפחות מתחילת המאה ה-20 במצרים, לפני הפינוי, הזהות האתנית הנובית לא הייתה כה ברורה כפי שהיא היום.

(..) היישוב מחדש של הסכר הגבוה היה רק המסמר האחרון בשורה של הצפות ופינויים שהחלו כבר ב-1902 עם בניית סכר אסואן הראשון (הנמוך) על ידי השלטונות הבריטיים. הסכר הוגבה פעמיים, ב-1912 וב-1933, ובכל פעם חדרו המים עמוק יותר לתוך נוביה, בהציפם כפרים ומטעי דקלים במשך חלק מהשנה. הזהות המשותפת התגבשה, אם כן, על סמך תחושת שותפות גורל בשל התעמרות השלטון המצרי, שבנה את הסכר לתועלת עצמו ובני טיפוחיו שבמורד הנהר. אבל אפילו באספקט הזה הייתה הבדלה בין הקבוצות השונות משום שהסכר הנמוך פגע קשה יותר בכפרי הקנוז שהיו סמוכים יותר לאסואן

התגובה לסכר הנמוך הייתה בהתחלה מעבר לשטחים גבוהים יותר בתוך נוביה או בסביבתה. השלטונות לא הציעו אפשרות של ישוב מחדש בשלב הזה ואף עודדו את התושבים להשאר.  היו שעברו לגדל כבשים או בקר במקום גידולים חקלאיים, משום שהתקופה הלא-מוצפת בשנה הספיקה לגידול מספוא בלבד.  אבל כבר בשנות ה-30 החל להתגבש פתרון אחר: הגירת עבודה. גברים צעירים עזבו בהמוניהם את הכפרים הנידחים ואת מטעי הדקלים שנבלעו על ידי הנהר ועברו לערים הגדולות כקהיר ואלכסנדריה. הנובים עבדו בעיקר בסקטור השירות, חלקם כעובדים במלונות ומסעודות ורובם כמשרתים בבתים פרטיים של אפנדים ושל אזרחים זרים.  הנובים קיבלו מוניטין של משרתים מעולים, עד כדי כך שמשרת נובי נחשב לסוג של סמל סטטוס.

Karen Dion מהאתר Matadornetwork חקר את האופן בו הכאב והעצב מהעקירה מתבטא במוזיקה הנובית. בשיר "גלגל המים" של הזמר הנובי Hazma El Din, לדוגמא, מתוארים חוויותיו של נער צעיר שמסובב גלגל מים (בו נעשה שימוש עבור תעשייה ולהעלאת מפלס המים), טכנולוגיה אשר נבנתה על ידי הנובים ובה נעשה שימוש משותף בקהילות הנוביות. Hazma El Din היה אחד מאותם בני אדם שכפריהם הוצפו ונהרסו בעקבות עבודות התשתית, כך ששם השיר "גלגל המים" הוא למעשה קינה על אובדן של אורח חיים מסורתי.

עם ההבנה שתרבות נובית כיום היא פולקלור של אנשים שנדדו מקהילות משותפות לעבר ערים גדולות ומעורבבות, בדומה לחסן קובן, אפשר לגשת ולהבין קצת יותר גם את המוזיקה הנובית. נראה שבתחילתה הייתה המוזיקה הזו מושפעת מהנוף הנובי שאופיין בהרריות, ואולם מאז העקירה מוזיקאים נובים החלו לגלוש למוזיקה עם השפעות אחרות כגון מקצבי פופ מערבי וערבי וכלי הנגינה שמאפיינים אותם. בתוך הפולקלור הזה שבין מוזיקה נובית מסורתית למודרנית נהוג להכליל את המוזיקה בשישים השנים האחרונות כזו שמשקפת את העקירה וכן ההסתגלות למקומם החדש בחברה: פיוז'ן בין הצלילים המסורתיים בערים הנוביות לבין זה של הערים הגדולות.

מוזיקה במצרים

מאז המאה העשרים נחשבת קהיר למרכז הראשי של המוזיקה המצרית והצפון אפריקאית בכלל. דורות רבים של מוזיקאים הגיעו לקהיר כדי להתפרסם ולרכוש מוניטין בצפון היבשת, ומתוכה גם הגיעו אמנים מוכרים כמו פאריד אל אטרש וכמובן אום קול'טום. תעשיית המוזיקה בקהיר נחשבת לראשונה שנוסדה ביבשת אפריקה בכלל: הבריטים החלו למכור בה הקלטות מוזיקליות כבר בעשור האחרון של המאה ה19, והקלטות מקומיות כבר נמכרו בשנת 1904. בסוף מלחמת העולם הראשונה נקב הלייבל הבריטי Odeon שפעל במצרים בכ450 כותרים, וחברות מוזיקה מקומיות החלו לקום בשנות השלושים.

מוזיקה כמו זו של חסן קובן, אשר מושפעת מאלמנטים מערביים, לא התפרסמה במצרים עד לשנים המאוחרות של המאה העשרים. עלייתו של גמאל עבדל נאצר לשלטון, אשר הפך למנהיג מצרים והעולם הערבי בכלל, התאפיינה בזניחה של השפעות חיצוניות בתרבות ובמקום זה חיפוש אחר ההשפעות בתרבות הערבית עצמה. מוזיקת מועדונים צעירה החלה להופיע במצרים רק בשנות השבעים המאוחרות עם נפילתו של נאצר. שני סגנונות התחרו על רחבת הריקודים הקהירית של אותה תקופה.

הראשון נקרא Shaabi ("המוזיקה של האנשים") והוא נלקח מסגנון בעל שם זהה שאפיין את הדור הקודם באלג'יריה וקנייה. הוא נחשב לבעל צלילים עירוניים ומחוספסים יותר. אחד מהזמרים הראשונים בסגנון החל מראשית שנות השישים היה אחמד אדאוויאה (Ahmad Adaweya), שהתאפיין בשירים בעלי ליריקה שטותית וגסה אשר גררו התלהבות רחבה במועדוני הריקודים וכן בשכונות העניות של קהיר. זו מוזיקה מהירה וקצבית אשר הוכתרה כמייצגת את מעמד העובדים המצרי, וכצפוי היא גם נדחתה על ידי הממסד והאליטה המצריים אשר התעלמו מקיומה. האקטואליות של המסרים בשירים, לצד הופעות שנתפסו כמגונות ואף מזלזלות הקנו לסגנון הזה מעמד של מוזיקה עממית שקיבלה את התמיכה שלה מהעם.

אפשר להבחין בחלק מהמאפיינים האלה בקליפ של אחמד אדאוויאה:

הסגנון הזה שלט ברחובות עד שנות השישים, אולם לאחר עשור נראה שהסטודנטים והצעירים המלומדים של מצרים חיפשו אלטרנטיבה אחרת. הסגנון השני – Al Jeel, "הדור", החל לצבור פופולריות והוא אופיין בהשפעות שנעות בין ג'אז למוזיקה נובית, מצרית ובדואית, תוך שימוש בכלי נגינה מסורתיים וחדשים. המרכיב הנובי בסגנון הזה הוא חשוב משום שיש בו השפעות שהן אינן ערביות: הנובים כקבוצה עם היסטוריה ארוכה של התיישבות באזור מעולם לא עברו תהליך של "ערביזציה", ושימרו תרבות הייחודית להם.

בכיר נציגי המוזיקה הנובית שהשתלבה עם סגנון זה הוא עלי חסן קובן. הוא החייה את הצילים הנוביים דרך השימוש הנפוץ של הAl Jeel בטכניקות מערביות וכן כלי נגינה מערביים כמו סקסופון וחמת חלילים, עם מנגינות מורכבות ומזמורים כפריים.  לאחר שניגן בתחילה בתזמורת לאופרה מצרית וכן ניגן מוזיקה מסורתית, הקים עלי חסן קובן להקה שלו והתחיל קריירה נוצצת שכללה בין היתר נגינה בחגיגות ים ההולדת של הנשיא המצרי. קובן נמכר במיליוני עותקים באזור ממנו הגיע וכן בקהיר, והשירים כללו לרוב גרסאות מחודשות לקלאסיקות סודניות ומצריות – דוגמא לאופן בו קובן פעל באופן "נובי" מבחינה גיאוגרפית. הוא השמיע במרחב המיינסטרים הקהירי יצירות שהגיעו במקור מהמרחב של ממלכת נוביה הקדומה, הצליח להפוך לאמן פופולרי ומושמע ברחבות הריקודים, והפך בצדק לאייקון שמטמיע בליבה של מצרים את הזהות הנובית.  מעניין לגלות שעל אף הפרסום הגדול לו הוא זכה המידע המצוי ברשת על חסן קובן הוא מועט מאוד, יחסית למוניטין שרכש לעצמו. 

אגדות נרקמות בלילות, ואני התעוררתי בבוקר וגיליתי את עלי חסן קובן באיחור רב. שמחים מאוד להציג את המיקסטייפ עם מיטב השירים של קובן והמוזיקה הנפלאה שלו. בקרוב ברחבות הריקודים בישראל, אינשאללה.

https://www.mixcloud.com/adamvic/kolot-me-africa-ali-hassan-kuban/