כסף מהיר ומכוניות מהירות: סיפורו של הפופ הניגרי

הוא נשמע מוכר, כמו משהו שכבר רקדנו לצלילים שלו בעבר. מעין שילוב של היפ הופ עם דאנסהול, דאבסטפ, והשפעות מהמוזיקה הפופולרית בארצות הברית. האפרוביט, שאלמנטים ממנו משתלבים בחלק ניכר מהשירים, מעניקים לו את הזהות הייחודית שמעט מבדילה אותו ממה שהכרנו ושמענו בעבר במוזיקה המיינסטרימית במערב. הפופ הניגרי, מוזיקה עם הוויה שחורה ואפריקאית ובחלקה גם פוליטית, כובשת את במות הריקודים באפריקה ומחוצה לה.

"אני מחפשת את הג'וני שלי? איפה הג'וני שלי? ג'וני בוי!" הוא משפט משיר פופ ניגרי מפורסם שבוודאי שמעתם בשנה החולפת, ואם חייתם בפלנטה אחרת, הנה תזכורת קטנה:

כדי להבין את הפופ ניגרי לעומקו נצטרך רגע ללחוץ על כפתור ה"השתק" בשלט, להתעלם מהביטים המרקידים שכיף לרקוד לצלילים שלהם, ולהבין את הרקע של המוזיקה הפופולרית בניגריה. הדור הצעיר בניגריה הושפע במידה רבה מהמדיניות הכלכלית והפוליטית של ניגריה בשנות השבעים של המאה הקודמת, אז החל הממשל המקומי להפגין פזרנות וראוותנות עקב שורה של גילויי נפט מרשימים בשטח המדינה. את הכסף מהמשאבים הטבעיים של ניגריה השקיעה הממשלה בפרויקטים קצובים בזמן, ללא השקעה מרובה בדור העתיד של המדינה. בועת הנפט התפוצצה לאור המשבר הכלכלי-עולמי שחל בשנות השמונים, ובדומה למדינות רבות אחרות ביבשת היא נאלצה להיכנע לתכתיבים של קרן המטבע והבנק העולמי – ולקחה על עצמה הלוואות אדירות בתמורה ל"תכניות התאמות מבניות", מכבסת מילים יפה לשורה של דרישות וקיצוצים הרסניים שהמדינות המלוות נדרשות לעמוד בהן: הפסקת הסובסידיות של מוצרי צריכה בסיסיים, ביטול ההגנה על אזרחים נזקקים, צמצום דראסטי של המגזר הציבורי והתערבות המדינה בחיי האזרחים, ועוד.

"התאמות מבניות החריפו את העוני ברוב המדינות שהתנסו ביישומן, תרמו לסבלם של מיליונים וחוללו הידרדרות סביבתית בקנה מידה נרחב", נאמר בנייר עמדה של קואליציית מפגינים נגד קרן המטבע והבנק העולמי. "מאז שנות ה-80, משמשות ההתאמות המבניות צינור למנוסת הון מהעולם המתפתח לעולם המפותח. כמות ההון שמדינות עניות הזרימו לעולם המתועש גדולה פי חמש מכמות ההון שהעולם המתועש הזרים למדינות העניות".

שורה של משטרים דיקטטוריים ומושחתים בשנות השמונים והתשעים רק העמיקו את מצבה הגרוע של ניגריה, והחמירו את מצבם הכלכלי של האזרחים. משטרים צבאיים עלו תחת ההבטחה לסיים את השחיתות הגואה, אולם השליטים במהרה קברו עצמם בתוך שחיתות ומעילות, סחיטות, והפגנות גלויות של מיליטריזם בחברה. דמות החייל המקומי, כפי שטוען Idom Tom Inyabri במאמרו על הפופ הניגרי, "הפכה לגיבור-על בזכות העושר שצבר וההפגנה חסרת הבושה של מיליטריזם" וכמובן שגם למודל לחיקוי בקרב הצעירים המדינה.

הבסיס החברתי לצמיחתה מוזיקת הפופ הניגרית, לטענת Inyabri, הוא השילוב בין שלושה מרכיבים שהתפתחו מאז שנות השמונים: תרבות השוחד של המנהיגים הצבאיים, אי אכיפת החוק ותחושה שניתן לבצע פשעים ללא עונש, והקריסה הכמעט כוללת של אחריות וסולידריות חברתית. בתוך ההתפוררות החברתית ומערכת החינוך הקורסת, החברה הניגרית למדה מגיבורי העל שלה והחלה לעשות שימוש בשווקים שחורים ומעילות כדי להתפרנס.

כתוצר של קבוצה שכוחה נשלל ממנה בגלל המציאות הסוציו-כלכלית ופוליטית בניגריה, הדור הנוכחי בסצינת הפופ הניגרית עוסק לא מעט בפוליטיקה של זהויות שמתקוממת נגד השעבוד של התרבות המקומית על ידי כוחות כלכליים ופוליטיים בניגריה. האקטיביזם התרבותי הזה, לטענת Inyabri, טומן בחובו קול אשר משלב בין הצורך לקול עצמאי, התייחסות להוויה חברתית בניגריה, לבין הנאה מחיי היומיום.

מצעד שירי הפופ הניגרי הטובים ביותר לשנת 2014, באדיבות האתר Pitchfork:

הפוליטיקה של הזהות בפופ הניגרי מנסה גם לשכתב את הדימוי שנוצר על אמנים צעירים בניגריה, כלומר אלה שלא בחרו בדרך של גיבורי העל העשירים, והוצגו כדוגמה מוכחת לכישלון של החברה המקומית. דימוי זה יכול להאיר על האופי השמרני של החברה הניגרית: במבנה המורחב של משפחות גרעיניות בניגריה, קריירה במקצועות מבטיחים כמו משפט הנדסה או רפואה אינה רק סמל חברתי חשוב אלא גם חבל הצלה של ממש עבור המשפחה. בחירתם של מוזיקאים צעירים, חלקם עניים מאוד, בדרך אחרת ופחות שמרנית מהנהוג בחברה הקנתה להם דימוי של עלוקות הנתמכות על בני משפחה, בוהמיים באורח חייהם, אולם בעיקר בני אדם לא מוצלחים אשר מותירים את משפחתם ענייה ומלאת בושה.

דוגמא להבניית זהות שכזאת היא D'banj, אחד מהכוכבים העולמיים של הסצינה הניגרית, בשיר "All The Way", בו הוא מדבר על הבחירות שהוריו עשו עבורו והבחירה האישית ללכת בדרך אחרת, זו של המוזיקה. הוא מתעקש על שליטה אישית בחייו, והופך לילד שבוגד בהוריו כדי להגשים את חלומו. אין לראות את הבחירה הזו כבגידה בדור הקודם, או כחוסר כבוד להורים – אלא כניסיון של דור צעירים בניגריה להחזיר לחברה הניאו ליברלית את היצירתיות שאבדה לה, לאחר שכמיהה לרווחים חומריים (שאבדו) גברו על הרגש.

באותה הנשימה של עליית הפופ הניגרי כדאי גם להזכיר את פלה קוטי והאפרוביט, מוזיקה שצמחה מאותו בסיס חברתי בניגריה, ובתקופה כמעט מקבילה. הזומבים בשיר המפורסם של פלה הם אותם חיילים מהם מנסה דור האמנים הצעיר של ניגריה להתרחק, וגם אלה בשנת 1977 פשטו על מתחם המגורים של קוטי וחירבו אותו – תוך שהם גורמים למותה של אמו.

גרסה מוקדמת יותר של הפופ הניגרי היא מוזיקת הג'וג'ו (Juju), עליה שלט אדם שכונה "King Of Juju Music". סאני אדה (Sunny Ade) היה לאפריקאי ראשון אשר זכה להכרה נרחבת במסגרת לייבל מערבי, ולפרקים בתחילת שנות השמונים אף כונה "בוב מארלי הבא". הצלחה כבירה שכזו מעולם לא הגיעה, אבל הפופ הניגרי של אדה פתח את הדלת לאמני אפרו-פופ אחרים כמו Papa Wemba מקונגו ויוסו נ'דור מסנגל.

אדה ניסה להרחיב את המנעד המוזיקלי שליבשת האפריקאית יש להציע: לא רק השפעות של R&B וג'אז של שגדולים לפניו כמו Manu Dibango או Fela Kuti, או סגנון הקאברט שאפיין את מרים מקבה מדרום אפריקה, אלא סגנון ייחודי שמשלב את אפריקה עם גיטרה חשמלית והשפעות של הרוקנרול. קינג סאני אדה, בן הקבוצה האתנית יורובה שמוזיקת הג'וג'ו מזוהה איתה, הפך לכוכב בזכות האלבום "Juju Music" – עד שלשמו הוצמד הכינוי המלך, King Suny Ade.

maxresdefault

משמעות השם ג'וג'ו מוכרת לרבים במערב היבשת: מעשה קסמים או כישוף אשר נפוץ במערב אפריקה וכן באזור דרום אמריקה והאיטי. בדומה לדור הצעיר, גם סאני אדה סרב ללכת בדרך של הוריו (אביו היה איש דת) והתעסק בתעשיית הבידור מגיל צעיר. התנופה שקיבלה כלכלת המדינה עקב גילויי הנפט בשנות השבעים סייעה לו להפוך כבר אז לכוכב מקומי.

מיהו גיבור העל של סצינת הפופ הניגרית כיום? כנראה שמדובר בWizkid. הוא החל לשיר כבר בגיל 11, אז גם הוציא אלבום עם אחד המפיקים המוערכים בניגריה, אבל הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 2006 כשהיה בן 17. שלוש שנים לאחר מכן הוא שיחרר את השיר "Fast Money, Fast Cars" בצוותא עם MCs-MI Abaga – שניים מהראפרים המובילים במדינה. כבר מכותרת השיר אפשר להבחין באלמנט של הפופ הניגרי אליו התייחסנו קודם: הצורך לדבר על הנאות של החיים, אבל גם לשנות את הדימוי של אמנים צעירים בניגריה כאנשים כושלים. הם מרווחים כסף במהירות, ונוסעים במכוניות מהירות.

מאז, למן העשור השני של המאה ה-21, וויזקיד הוא כוכב על בכל קנה מידה – בניגריה ומחוצה לה. הוא חתום בחוזה עתק של אחד מאולפני ההקלטות המובילים בניגריה, פרזנטור של חברת המשקאות פפסי (וקיבל על כך 325 אלף דולרים, על פי הדיווחים), והכרטיסים להופעותיו במדינות בהן הוא פופולרי (ניגריה, בריטניה וארה"ב) נחטפים במהירות הבזק.

wizkid

ככוכב הגדול של המוזיקה ואדם שגם מגלם את מה שהפופ הניגרי מדבר עליו, ניקח לסיום את הופעתו באוקטובר 2013 כדוגמא מופתית. וויזקיד החל את הופעתו במועדון בלאגוס בסביבות השעה שלוש בלילה, וכעבור כמחצית השעה ביקש מהמנהל שלו שק של שטרות שהיה מוכן. וויזקיד החל לפזר במשך כחצי שעה שטרות בשווי של 100 אלף נאירה, המטבע המקומי, קצת יותר מחמש מאות דולרים. מהומה רבה פרצה באולם התיאטרון, כך על פי הדיווחים,  שנמשכה זמן רב. בדוגמא זו מגלם ויזקיד את הכמיהה של דור האמנים הצעיר להתעשר במהירות, תוך הנאה מהחיים, ובאותה הנשימה גם לשנות את הדימוי של אמנים בניגריה: גם הם יכולים לפזר כספים בראוותנות.

להלן גם תיעוד קצר של זריקת השטרות:

לקולות מאפריקה אין שטרות אבל יש מוזיקה מעולה, באדיבות כותבת הבלוג Shiwa Biwa. תנו לה ולנו בכבוד

[mixcloud https://www.mixcloud.com/adamvic/kolot-me-africa-shiwa-biwa-nigerian-pop]

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s