קולות מאתיופיה וזנזיבר: פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת

פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת הוא הפסטיבל היחיד בישראל שמבטיח, וגם מקיים, הופעות של מוזיקה אפריקאית מדי שנה. בשנים שעברו הופיעו בירושלים, ובעיקר בלוקיישן הקסום של ארמון המלך דוד, שורה של אמנים חשובים מהיבשת כמו אמאדו ומרים, המתופף אדמה דראמה, וכן הצמד בלאקה סיסוקו ווינסט סגל. ההופעה האחרונה הייתה לדעת כותב שורות אלה בלתי נשכחת, שעה וקצת של ניגוני קורה וצ'לו שרק צמד כזה יכול להביא.

מהפסטיבל השנה תיעדר הזמרת המצוינת עזיזה איברהים ממאלי, שבדומה לסליף קייטה (גם הוא ממאלי) מפסטיבל מקודשת 2013 נכנעה ללחצים בינלאומיים וביטלה את הופעתה בגלל שיקולים פוליטיים. גם בלעדיה הפסטיבל השנה יהיה עשיר ובעיקר מעניין מאוד. בפוסט הזה נתמקד דווקא במי שכן יגיע ויעשה שמח: Ethiocolor מאתיופיה ו- "מועדון התרבות המוזיקלי" מזנזיבר.

שתי הלהקות עונות על ההגדרה של האמנים שהופיעו עד כה בפסטיבל הירושלמי. נראה שצוות המפיקים, שכולל בין היתר את גיל קרניאל וגיל רון שמה, מנסה מדי שנה להביא את המוזיקה שפורצת את הגבולות של מה שאנחנו מגדירים כמוזיקה אפריקאית מסורתית או עכשווית, כזו שנשארת אפריקאית אבל גם ניגן עם ז'אנרים וסגנונות אחרים. מוזיקה מקודשת, אבל גם מחדשת: בלאקה סיסוקו על הקורה, לדוגמא, מנגן על כלי נגינה מסורתית ששייך למסורת הMande הוותיקה במערב אפריקה, וביחד עם וינסנט סגל השניים פרצו את הגבולות של המוזיקה המסורתית – והביאו למחוזות של גרוב ולעיתים אפילו טראנס. אמנים ולהקות יכולים לנסות ולחדש לנו דברים: החוכמה, שטמונה גם בשתי הלהקות שנבחרו השנה להופיע, היא לשמור על החדשנות והיצירתיות – אבל גם על הזהות המוזיקלית.

'אתיוקולור'

הקידוש ופריצת הגבולות מתבטא מצוין במוזיקה של אתיוקולור, להקה עם DNA שהולם את רוח הפסטיבל. מדובר בשלושה דורות של מוזיקאים וזמרים שלוקחים את המוזיקה האתיופית צעד אחד קדימה, המקצבים האתיופיים המוכרים של הלהקה משתלבים עם מגוון סגנונות וכן הלהקה עצמה עבדה עם פרויקטים של ג'אז רוק וגם היפהופ. באתר הבית של הלהקה מצוטט Maleku Belay, המייסד שלה: "המטרה איננה רק לאחד את מיטב המוזיקאים המסורתיים וליצור אנסמבל אלא גם להראות כיצד המסורת המוזיקלית הכבירה של אתיופיה יכולה להתנגן באופן יצירתי, תוך שמירה על הזהות".

את ההרכב מנהיג מלאקו ביליי שנחשב לגדול הרקדנים במדינה, כך שמלבד המוזיקה הנהדרת הלהקה גם מכילה שלושה רקדנים שילוו את הנגנים. בסך הכל יש בלהקה 13 רקדנים זמרים וכן מוזיקאים שמנגנים על כלים אתיופים מסורתיים:

פלוט, מעין חליל אתיופי ששכיח במוזיקה המסרותית:

קראר

Mesenqo, כלי פריטה בעל מיתר אחד עליו מנגנים בקשת, דומה לכינור:

Kebero, תופים אתיופיים:

את הלהקה אפשר למצוא מדי יום שישי במועדון “Fendika Azmari Bet" שהוקם על ידי מייסד הלהקה בבירה אדיס אבבה. מלקו ביליי מספר שכילד נהג לישון ברחוב ולאחר בבר בו נמצא היום המועדון, והוא עבד בו ללא שכר כדי לזכות שם בקורת גג. שנים לאחר מכן הוא קנה את המקום, ושינה את הפנים התרבותיות של הבירה אדיס: כיום הוא רואה עצמו כקו שמחבר בין מוזיקת הג'אז, התיאטרון והריקוד, לבין תרבות הAzmari – מעין גרסה אתיופית של הGriot ממערב אפריקה.

אגב חדשנות, בסרטון הזה הזה אפשר לראות את הקליפ הפנורמי (360 מעלות) הראשון באפריקה. בלחיצה על הוידאו ניתן לזוז עם המסך ולראות את הלהקה בשיר נהדר. מומלץ להפעיל באיכות גבוהה:

מועדון התרבות המוזיקלי

כדי להבין את העניין הרב במוזיקה של זנזיבר, אי במזרח אפריקה מול טנזניה, כדאי להתייחס קודם להיסטוריה וערב התרבותיות שבתוכה. הסופר הנודע Ryszard Kapiscinski פירסם שלל ספרים על היבשת, ביניהם גם ביוגרפיה מפורסמת על היילה סילאסי, והוא כותב על זנזיבר בספר המסעות שלו “The Shadow Of the Sun”:

"זנזיבר הייתה מקום בו יכולת לפגוש חצי מעולם. לפני עשורים בודדים מוסלמים משיראז שבאירן התיישבו באי הזה שהיה מיושב כבר במקומיים. בחלוף הזמן הם התערבבו עם האוכלוסייה המקומית, בעודם שומרים על זהות מובדלת משלהם: הם לא באו מאפריקה, אחרי הכל, אלא מאסיה. מאוחר יותר ערבים מהמפרץ הפרסי החלו להגיע. הם כבשו את האי מהכובשים הפורטוגלים ועלו לשלטון, עליו הם שמרו לאורך 260 שנה. הם איישו את המשרות הבכירות בסחר הרווחי ביותר באותה תקופה: סחר בעבדים ושנהב. הם הפכו לבעלים של הקרקעות הטובות ביותר והמטעים הגדולים ביותר".

'אי התבלינים', זנזיבר, נשלט בשנים המוקדמות של מאה העשרים על ידי הסולטאן של עומאן, והפך בהמשך לפרטוקרט בריטי (למרות שעל פי הקונצנזוס בחברה של אותה תקופה, זנזיבר מעולם לא הייתה קולוניה). כאשר הבריטים עזבו אותה בשנת 1964 החל ניסיון להפוך אותה ל"אפריקאית" יותר ולמנוע את המשך הדומיננטיות של התרבות הערבית באי. שנות החמישים אופיינו בפריחה מוזיקלית, שגם ל'מועדון התרבות המוזיקלי' היה חלק בו: אורקסטות בהרכב מלא הוקמו בזנזיבר.

Ikhwani Safaa Musical Club, שהוקמה בשנת 1964

אורקסטה נוספת שהוקמה הייתה 'מועדון התרבות המוזיקלי', שהוקמה על ידי הממשלה באותה תקופה. ממה שתואר עד כה הזו אפשר להבין לאן המוזיקה של זנזיבר מובילה אותנו: פיוז'ן מעניין של מוזיקה אפריקאית וערבית עם נגיעות פרסיות.

בצל ההשפעה הערבית בזנזיבר המוזיקה הפופולרית במדינה וכן זו של מועדון התרבות המוזיקלי נכנסת לתוך הקטגוריה של מוזיקה טאראב (Taarab), סגנון ששמר לכידות גדולה לעומת סגנונות אחרים באזור מזרח אפריקה. הסיבה לכך היא היותו חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים לאורך החוף הסווהילי, שכולל מדינות כמו זנזיבר, קניה טנזניה וכן מוזמביק. מוזיקת הטאראב מתנגנת בעיקר בחתונות, ולמרות היותה נחלת ההמון באירועים משמחים הם נחשבת למוזיקה נשית – בה לליריקה יש משמעות בתהליך החניכה של כלות טריות.

את השורשים של המוזיקה העתיקה הזו ניתן לאתר באזור Lamu, בירתה של התרבות הסווהילית העתיקה, וכן באזור המפרץ הפרסי ואסיה. סגנון השירה של הטאראב הושפע מתעשיית הקולנוע בהודו וכן מאורקסטות ערביות כמו אלה שבמצרים. לצד הסגנון הנשי שפופולרי יותר עם זמרות כמו Issa Matona, קיים גם הטראב הגברי של זמרים כמו Zein L’Abdin.

אפשר לסכם ש'מועדון התרבות המוזיקלי' של זנזיבר הוא כנראה הרכב הטאראב החשוב וגם המצליח ביותר כיום באי. המועדון מכיל 15 נגנים על כלים ערביים כמו כינור, אוד, אקורדיון, קאנון – כלי פריטה שנפוץ במזרח התיכון ובצפון אפריקה ואסיה, טרבוקה, ועוד.

אתיוקולור, יום שישי ה4.9, לכרטיסים: http://www.jerusalemseason.com/ethiocolor-heb

"מועדון התרבות המוזיקלי", יום חמישי ה3.9, לכרטיסים: http://www.jerusalemseason.com/zanzibar-heb

אנחנו שמחים להכין אתכם למוזיקה המעולה שתהיה בפסטיבל עם 30 דקות של Ethiocolor ומועדון התרבות המוזיקלי של זנזיבר: